געגועים…

י״ח בתמוז תשע״ט

כשאדם מתבודד ומדבר לפני ה' את דיבוריו האישיים והפרטיים, מלבד עצם התפילה שפועלת את פעולתה שמביאה אותו להיוושע בעניינים שעליהם הוא מתפלל, הוא כבר נושע מהשלב הראשון. בגלל שעצם העמידה לפניו והדיבורים שהוא מדבר מביאים אותו לצאת מעצמו ולשוב ברצון עמוק אל השורש שלו. (השתפכות הנפש)

אמר: שעיקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשלמות הוא כשיפרש שיחתו כל כך לפני השם יתברך עד שיהיה סמוך מאוד שתצא נשמתו, חס ושלום, עד שכמעט יגווע, חס ושלום, עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעוצם צערו וגעגועו וכסופיו להשם יתברך באמת. וכן מבואר בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (תענית ח'), שאמרו אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו. היינו כנ"ל. ואמר: הלא כשהשם יתברך עוזר בהתבודדות, יוכל לפרש שיחתו לפני השם יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו. וצריכין להרגיל עצמו, שידבר עם השם יתברך כמו שמדבר עם רבו ועם חברו כי מלוא כל הארץ כבודו והשם יתברך נמצא בכל מקום.

"נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה). כאשר הדוד קורא לרעיה שתפתח לו את דלתה, היא לא יכולה להכיל יותר את נפשה בתוכה. הנפש יוצאת, רוצה לפרוח מגופה ולהתאחד עם דודה – "נפשי יצאה בדברו". חז"ל מבארים שפסוק זה התקיים במתן תורה בו נשמותיהם של ישראל פרחו כאשר הם שמעו את הדברות מפי ה', עד שהוא הביא עליהם טל תחייה והחיה אותם. רבי נחמן מלמד (ליקוטי מוהר"ן ב, צח) שלא רק הדיבור של הקב"ה מביא לתגובה כזאת מצד ישראל, אלא גם כשהם מדברים אליו הנפש שלהם יוצאת: "נפשי יצאה בדברו", "שהדיבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב". הדיבור הוא היציאה של הנפש החוצה. אם נשלב את דבריו עם דברי חז"ל שלעיל, נאמר כי בכל דיבור שהאדם מדבר בתפילתו נפשו יוצאת החוצה ורוצה לשוב ולהתאחד עם הקב"ה.

רבי נחמן מפרש את מאמר חז"ל שבמסכת תענית (דף ח) בנושא הזה של הגעגוע וכיליון הנפש – "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו" – מפשט הגמרא משמע שישנו נושא מסוים בתפילה שעליו צריך להיות מוכן למסור את הנפש. רבי נחמן מסביר שהכוונה כאן לא למסירות נפש על דבר מסוים, אלא למסירת הנפש אל ה' מרוב געגועים. הנפש צריכה להגיע למצב כזה בו היא כבר לא רוצה להיות בתוך הגוף. כמה שהגוף יכול להתקדש ולהיטהר, כל זמן שהוא קיים הוא מהווה חוצץ בין הנפש וה', כי עדיין יש כאן שתי מציאויות נפרדות. הנפש צריכה להגיע למצב בו מצד עצמה היא כבר מוכנה לעזוב את הגוף ולהיות דבוקה רק בה', ונשארת קשורה לגוף ב"כחוט השערה", ומהמצב הזה היא כבר יכולה לחזור אליו.

* * *

תפילה מצריכה מסירות נפש. מהי הנפש אותה אנחנו צריכים למסור? התשובה לכאורה פשוטה, אבל אנחנו מוצאים משמעויות שונות למושג שנקרא נפש. המשמעות הבסיסית היא של תנועה וחיים: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב). בתורה מופיעה המילה נפש גם כתיאור של רצון (בראשית כג): "אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני" – אם אתם חפצים לאפשר לי לקבור את מתי. ואילו ברש"י (ברכות ג) אנחנו מוצאים הגדרה נוספת: הגמרא שם אומרת שאסור לאדם לעזוב את חברו בעוד שהוא מתפלל בגלל שהוא יחשוש להישאר לבד, ובגלל זה הוא יתפלל במהירות ובבהלה. מי שעשה כן – "טורפין לו תפילתו בפניו" והיא אינה מתקבלת לרצון. הגמרא מביאה כסמך לכך את הפסוק "טורף נפשו באפו", שפירושו לפי רש"י הוא שהתפילה נטרפת ומתבלבלת. מה הקשר בין "טורף נפשו" ל"טורפין לו תפילתו"? כותב רש"י: "ומה היא הנפש? זו תפילה, כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה'".

אז מה היא הנפש? החיים, הרצון או התפילה?

האדם חי כל הזמן במתח שבין רצונותיו ומימושם. הן בדברים גשמיים שם בולט ביותר הרצון התמידי שאינו ניתן למימוש, כדברי חז"ל שאין אדם נפטר וחצי תאוותו בידו, והן בדברים רוחניים. כל זמן שיש חיים, שיש תנועה, יש גם רצון: רצון להתקדם הלאה, רצון להשיג עוד, רצון להיות. התופעה הזאת של הרצון המתמידה בכל משך חיי האדם, מלמדת אותנו שהאדם לא מחפש את קיומו בתוך עצמו. הוא לא מחפש להיות שלם כמו שהוא עכשיו. האדם מחפש את קיומו בתוך דברים שעדיין לא קיימים בתוך במציאותו, ויחד איתם הוא רואה את עצמו שלם. הנפש, אם כן, לא רואה את עצמה קיימת כמה שהיא. היא מחפשת להיות חלק ממשהו אחר, שעדיין לא אצלה. היא תמיד מלאה השתוקקות וכיסופים בגלל שהיא רוצה להגיע להוויה, לחיים. הנפש נקראת רצון כי ברצון נמצא סוד קיומה – בהשתוקקות אל מה שמשלים אותה. לכשעצמה היא כלום; אבל כשהיא רוצה ומשתוקקת – שם היא קיימת, מתאחדת עם הדבר שאותה היא רוצה.

רצונות הנפש מובילים למקומות שונים זה מזה. אבל ישנו רצון אחד שורשי בנפש שמניע את כל הרצונות, הרצון של הרצונות. הרצון השורשי הזה מחפש את השורש לכל הדברים שאותם הוא רוצה, את מה שעומד מאחורי הכל. במקום השורשי הזה, הכל כבר מתבטל. הרצון להתאחד איתו הוא כל כך חזק עד כדי כך שהוא גורם לעזיבת כל ישות אחרת, כל מושג אחר שקיים בעולם, ורוצה רק לדבוק בעצם עצמם של החיים, של ההוויה.

אותיות שם ה' הן אותן אותיות שבמילה הויה. רק ה' הוא זה שהיה הווה ויהיה, קיים לעד, ורק הוא זה שמהווה את עצם המציאות ומבלעדיו אין שום דבר, ואפילו לא כלום. הוא השורש של כל השורשים. אליו מובילים כל הרצונות בשורשם הפנימי. כשהרצון מופנה אליו הוא הופך לאין סופי ומביא להתבטלות מוחלטת. כעת יש רק רצון אחד פשוט: להתבטל אליו, להתאחד, להיות חלק ממנו, כביכול. כזאת היא התפילה בצורתה השורשית ביותר, כדברי 'חובת הלבבות': "כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלוקים וכניעתה לפניו" (חה"נ ג). התפילה היא אותו רצון פשוט שלא רוצה הרבה פרטים, אלא רק דבר אחד: לצפות אליו בכיליון נפש, עד כדי כיליון עצמי וביטול העצמי לגמרי, וכך לעמוד לפניו. "והכלל, שעיקר הוא הרצון והכיסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך. ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות" (שיחות הר"ן נא).

כעת מתאחדים להם המובנים השונים במושג נפש. הנפש היא התנועה של החיים, אבל זאת מתקיימת דווקא בתוך הרצון וההשתוקקות. היא קיימת כאשר היא כוספת ומתבטלת אל הדבר הנרצה והופכת לחלק ממנו, כי היא לכשעצמה תמיד חסרה. רצונות הנפש מובילים אל השורש שלהם, שהוא רצון אחד – להידבק בשורש של כל העולמות, לעמוד לפניו ולהתבטל אליו; וזאת היא התפילה.

מסירות הנפש בתפילה איננה דבר חיצוני לתפילה. למעשה, היא הסוד הפנימי שלה. הדבקות בה' צריכה להגיע למצב בו הנפש רוצה לצאת מתוך המציאות שלה ולהתאחד רק איתו. כאשר התפילה נעשית בצורה של "שיחה בינו לבין קונו", של דיבור אישי מלא וזורם עם ירידה לפרטי הפרטים ועמקי העמקים שבנפש, היא יורדת עוד יותר לעומק. לאט מתקלפות להן השכבות עד שהולך ומתברר לו השורש המקורי של כל החיים והרצונות. עולים געגועים עצומים שאי אפשר להגדיר במילים, אפילו לא במחשבה שבין האדם לעצמו. רגע לפני שהאדם יוצא ממציאותו לגמרי הוא חוזר למקומו אחרי ההתבטלות, ממקום חדש לגמרי – דבוק בשורשו גם בתוך המציאות הפרטית שלו.

להשלמת העניין יש לציין את דברי נפש החיים (שער ב, יד) בסוגיה זו שעולים לכיוון אחד. "עיקר עניין התפילה הוא להעלות ולמסור ולדבק נפשו למעלה… לזאת בעת עומדו להתפלל לפני קונו יתברך שמו יפשיט גופו מעל נפשו… שיחשוב בליבו כאילו עומד בשמים, היינו שירגיש בעצמו שנתבטלו אצלו כל הרגשות הגוף שהוא עפר מן האדמה וכל הרגשותיו יהיו בעניני הנפש לקשרה בשורשה בשמים באהבה רבה …עד שיוקבע במחשבתו למאס הגוף כאילו אינו בעל גוף כלל, ורק נפשו לבדה היא המדברת תפילתה… וכל כך תרבה ותתלהט אהבתו ית' בכוח נפשו עד שיהא חושק ומתאווה באמת שבדברו עתה אותו הדבור הקדוש של איזה תיבה מנוסח התפילה, תהא נפשו יוצאת מהגוף לגמרי ותתעלה להתדבק כביכול בו יתברך שמו". בהמשך דבריו הוא מבאר שזאת כוונת הפסוק שנאמר אצל חנה "ואשפוך את נפשי לפני ה'". שפיכה פירושה הרקה מוחלטת. השתפכות הנפש היא המסירה המוחלטת של הנפש אל ה'. מתוך שפיכת השיח הפנימי לפני ה' הנפש משתפכת החוצה ורוצה להידבק בשורשה. רצון אחד פשוט, רק את ה'. "כי עיקר ההתבודדות והשיחה צריך להיות בהתחזקות רצונות טובות לה' יתברך עד שיוכלל באדותו יתברך" (רבי נתן, לק"ה ברכת השחר ה, פז)

כשאדם מתבודד ומדבר לפני ה' את דיבוריו האישיים והפרטיים, מלבד עצם התפילה שפועלת את פעולתה שמביאה אותו להיוושע בעניינים שעליהם הוא מתפלל, הוא כבר נושע מהשלב הראשון. בגלל שעצם העמידה לפניו והדיבורים שהוא מדבר מביאים אותו לצאת מעצמו ולשוב ברצון עמוק אל השורש שלו. בשורש הכל מתוקן, במצב שלפני כל העיוותים והקלקולים שנוצרו בהמשך. שם הרצון הוא להתחיל מחדש ולהיות טוב באמת. מהשורש הזה חוזרים אל הענפים, שהם מציאות חיינו הפרטית, עם הגדרות יסוד משוחזרות, והפעם מתואמות עם האמת האלוקית. עכשיו רצון פשוט מלווה את כל המעשים – הרצון לה'.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support