לסמוך על השכל

"באתי פעם לאבי (רבי נחמן מטולטשין)", סיפר רבי אברהם בן רבי נחמן חזן, "ואמרתי לו שאני מבין בשכלי מדוע שלל רבינו את ההליכה לרופאים".

"אם על הבנת שכלך אתה סומך," השיב לו אביו, "הרי שמחר, כאשר תתהפך מחשבתך ושוב לא תבין זאת, לא תקיים את דבריו…"

קרח, בעת מחלוקתו על משה רבינו, בא ושאל שאלה: טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? כאשר השיב לו משה בחיוב, לעג לו קורח: אם חוט אחד של תכלת פוטר טלית שעשויה ממין אחר, טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה?

קורח, מעידים חז"ל, פיקח היה. מה גרם לו, אם כן, לטעות טעות חמורה כל כך, שהביאה אותו ואת תומכיו לאבדון מוחלט? איזה קו מחשבה הוביל אותו אל אותו מדרון חלקלק שסופו "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם"?

במעשה מחכם ותם בסיפורי מעשיות, מתאר רבינו את תהליך המחשבה שהוביל את החכם לכפור בקיומו של המלך. היה זה תהליך מחשבתי, כמעט לוגי, שתחילתו ב"מדוע שהמלך הגדול כל כך ישלח לקרוא לי, אני הקטן והשפל", וסופו ב"הסכימו וגזרו שבוודאי אין מלך בעולם".

קורח ניסה להכפיף את התורה לגבולות השכל

קורח, שאפיקורס היה (ירושלמי, סנהדרין) אומר רבי נתן, צעד באותו משעול. הוא ניסה להכפיף את התורה, את המצוות, לגבולות שכלו המצומצם, ומתוך כך, לשלול את מה שאינו מבין. ואם בכלליות המצוות יכול היה אולי למצוא איזה טעם שיתיישב על דעתו, הרי שבפרטי המצוות כשל כח ההגיון, כי באמת, לפי שכל מגושם אם "טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה?"

וזו דרכם של אפיקורסים. כי "בכלליות המצוות יכולין לתת איזה טעם של שטות והבל, אבל בפרטי המצווה מזה שיניהם קהות ואינם יכולים למצוא בהם טעם", ומשאינם יכולים לתת בהם טעם מתקבל על דעתם, ואינם מאמינים שבכל מצוה יש סודות עליונים, שלפיהם צריך לקיים את המצוות כמו שהם, כמו שציווה ה' את משה בתורתו דווקא (שאז גם אם מנסים להבין טעם המצוה ולא מצליחים – עדיין מצוות ה' היא, גם אם איננו מבינים מה ומדוע), אז נופלים אל אותו שאול תחתית, הכפירה הגמורה, המוחלטת, שכל באיה לא ישובון.

כי זאת חוקת התורה – גזירה היא לפניך, ואין לך רשות להרהר אחריה.