ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > בין המצרים > גם אתה יכול להתאבל!

גם אתה יכול להתאבל!

י״ד באב תשע״ט

אנו אבלים, אנו מצטערים, אנו כאובים. על מה? על ריחוקנו מה', על שקיעתנו בתאוות והבלי העולם. כולנו מר לנו ממוות על ריחוקנו ממקור החיים. אין יהודי שלא כואב לו הלב על כך. אלא שבמשך השנה יש לנו שלל של דרכים ואמצעים איך להסתדר עם הכאב. פיתחנו שיטות מגוונות, כיצד להשקיט את הכאב או להתעלם ממנו לגמרי. (בין המצרים)

מרבית ימי 'בין המצרים' כבר מאחורינו, ויום 'תשעה באב' ניצב בפתח. לרוב האנשים קשה  להתחבר ולהרגיש שייכים לעבודת הימים הללו. איננו עוסקים כאן באלה שמלעיטים את עצמם בדגי סלמון ובלינצ'ס חלביים, לכבוד תשעת הימים. בעיניהם, מה שאסרו חז"ל בשר ויין בימים אלו, הוא כדי לגוון את התפריט המשעמם, ולפרנס מעט את בעלי מסעדות הדגים והחלביים…

עוסקים אנו כאן באלה שעדיין זוכרים שהימים הללו הם ימי אבל, ויש להם רצון בלב להתחבר לאבל של הימים הללו, אך נדמה להם שהדבר רחוק מהם. ואכן, יש להם סיבה לחשוב כך:

הלב יבש ואטום, ואין בו שום רגש של צער אמיתי על החורבן והגלות. קשה אפילו להצטער באמת על חבר שיצא לתרבות רעה, מכל להתאבל ולבכות במשך שלשה שבועות או אפילו יממה אחת על החורבן ועל הגלות.

* * *

ובכן, אנשי בשורה הננו: אבלות אינה התלהבות! ולא רק זאת אלא דווקא לב אטום, הוא התפריט המתאים ביותר לאבל. ולכן, לא רק שאין לב אטום מהווה מניעה להתאבלות, אלא להיפך, הוא משמש עזר וכמסייע לאבל הגדול. ממש כך.

ניתן כאן דוגמא פשוטה:

כשאירעה טרגדיה במשפחה ל"ע, ואבי המשפחה יושב 'שבעה' על בנו שנהרג בתאונת דרכים ל"ע – איך הוא נראה בעת אבלותו במשך ה'שבעה'? האם הוא יושב מלא התלהבות? האם הוא מתנענע מצד לצד באש שלהבת ובוכה? לא ולא, הוא יושב כאוב ודומם.

גם אנו, כשאנו יושבים על הריצפה אבלים על חורבן בית המקדש, אין דורשים מאתנו לב בוער מהתלהבות. כמובן, שאם זה בא – מה טוב. הלוואי שנזכה. אבל, בעיקר מצופה מאתנו כאן, פשוט לשבת דומם ולכאוב את הכאב.

וכי לא כך כתוב באיכה: "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון"… "ישב בדד וידום כי נטל עליו"… לא כתוב כאן "ישבו לארץ, יתלהבו זקני בת ציון"…

ישאל השואל: כל זה נכון כשמדובר באדם שלבו מלא כאב על חורבן בית המקדש, ולכן זה בא לידי ביטוי בשתיקתו, גם אם אינו מתלהב ומתרגש. אבל אנחנו, הרי לבנו אטום באמת, ואין אנו מרגישים כלל את צער החרבן, איזה חשיבות יש לדממה שלנו?

ובכן, גם בקשר לשאלה זו, אנשי בשורה הננו היום:

אנו כן אבלים, אנו כן מצטערים, אנו כן כאובים. על מה? על ריחוקנו מה', על שקיעתנו בתאוות והבלי העולם. כולנו מר לנו ממוות על ריחוקנו ממקור החיים. אין יהודי שלא כואב לו הלב על כך. אלא שבמשך השנה יש לנו שלל של דרכים ואמצעים איך להסתדר עם הכאב. פיתחנו שיטות מגוונות, כיצד להשקיט את הכאב או להתעלם ממנו לגמרי.

אך בהגיע ימים אלו, ובפרט יום תשעה באב, אומר לנו השם יתברך: עכשיו, ילדים יקרים, שימו בצד את כל 'משככי הכאב', אל תתנו לו לברוח לשום פינה. שבו על הריצפה, והרגישו כמה אתם מרוקנים, כמה אתם עלובים, כמה לא טוב לכם בלעדיי. תמיד אתם מדחיקים את הכאב, משקיטים אותו, מתעלמים ממנו. הפעם, התמודדו איתו. אל תברחו למקרר – אסור לאכול! אל תקנו פחית קולה – אסור לשתות! אל תיגשו לארון הספרים – אסור ללמוד! אל תעשו מקלחת – אסור להתרחץ! אל תדברו עם חברים – אסור להסיח את הדעת! אל תחייכו – אסור לשמוח! הכל, כדי שתוכלו להרגיש את הכאב! שבו על הקרקע, בלי נעליים, עם ראש שכואב מצום, עם עיניים שלא שטפו אותם במים בבוקר, ועם פה יבש, ואמרו: "אבד נצחי ותוחלתי מה'" – – –

תמיד כשהלב שלך אטום ויבש, אנו עושים הצגות ומשחקים. הפעם מבקשים ממך רק דבר אחד: שב על הריצפה עד שתרגיש את זה טוב טוב. אל תברח.

או אז כשאתה מרגיש מבוזבז, ולא חייב להציג את ה'מוצלח', מותר לך לשבת על הריצפה, ואפילו להוריד דמעה… מותר, ואפילו רצוי…

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support