ימי השובבי"ם
ישועת הנפש מן המיצרים

לחצו כאן למאמר הראשון

השלב הרביעי – תוקף המלחמה עם פרעה

בשלב זה, בדרך אל גאולת נפשנו, הגיע הרגע ומשה רבינו יוצא בשליחותו של הקב"ה ועומד מול פרעה, אשר הוא, כאמור, כלל כל המניעות והגלויות, ובאמתחתו קריאה שלא משתמעת לשני פנים: שלח את עמי! בנפש גומלת ההחלטה: אני רוצה לצאת לחופשי! הנפש משתכנעת ומתעוררת לבחור באור, בשינוי, באמונה ש'גם אני יכולה להיות חופשיה ממלתעות החושך ולצאת לחופשי'. מיד עם התנערותה מעוד שכבת אבק של ייאוש היא ניצבת מול פרעה ואז… אז מתחילה מלחמת הקודש – המלחמה על חיינו מול כלל כל המניעות.

עד עתה, השלבים שהזכרנו קרו באופן סמוי בתוך הנפש שלנו. דיון סמוי אך משמעותי ביותר התחולל בנו – בין הייאוש שתפס מקום בנפשנו ובין בורא עולם או נשמתנו המייחלת לביטוי. עתה משניתקנו את אחיזתו של הייאוש ברובדי הנפש הסמויים – השלב הבא הוא יציאתנו אל הקרב מול פרעה, ואנו קוראים תיגר על כל ההרגלים, התאוות, הרצונות המעוותים וכדומה שאוחזים בנו; תגר על כלל כל סוגי המניעות מפנים ומחוץ.

רבי נתן מגלה לנו בהלכות חלה, תרומות ומעשרות, שעיקר התגברות הקליפה (שהיא כלל התאוות והבלבולים והפחדים והדמיונות) קוראת דווקא כאשר אנחנו רוצים להכריתה; מיד כשרואה פרעה שעוד רגע קל ואין לו אחיזה יותר בעם ישראל הוא מתגבר ביותר וקורא לעומתנו "תכבד העבודה". רבי נחמן ממשיל את הדבר לקדרה שעומדת על האש ומתבשלת. כל הלכלוך שהיה סמוי מן העין עד עתה עכשיו צף ועולה וניכר על פני המים, ונראה שעתה אנחנו פותחים במלחמה חזיתית עם המניעות, שעד עתה היו סמויות מעיננו בשל תרדמתנו המיואשת.

הכל נראה מפחיד וקשה. אם לפני שיצאנו לקריאת התגר אל מול הקליפה עוד ניתן לנו תבן ללבון את הלבנים, עתה עלינו לקושש אחריו בעצמנו. פרעה עושה הכל כדי ששוב נתייאש ונחזור על עקבותינו ונברח אל תוך זרועות הייאוש ה"מנחמות".  התשובה היחידה במקום הזה היא – לא לוותר!

סלע על אם דרכנו

המניעות הן בחינת סלע עיקש וכבד, שיושב על אם הדרך ולא מאפשר לנו להתקדם אל החירות הרוחנית המיוחלת. כמה שאנחנו מנסים לעקוף אותו או למוסס אותו, הוא עומד מולנו תקיף ועיקש.

התורה מספרת לנו בחומש במדבר (פרק כ'): עם ישראל כבר עשה כברת דרך במדבר ביציאתו ממצרים; מרים הנביאה נפטרה ועימה הלכה הבאר אשר השקתה את כלל עדת ישראל. מים אין והעדה צמאה. את מצוקתם כי רבה מביאים בני ישראל אל משה ואהרון בתלונה קשה: "למה הוצאתם אותנו ממצרים? הבטחתם לנו חירות רוחנית, שמחה וברכה ועתה אנחנו הולכים למות בצמא". זוהי דרכו של המסע הרוחני – אנחנו יוצאים לדרך כדי למצוא ברכה ושמחה וישועה, אך במקום זה אנחנו מוצאים צמא עז ומצוקה. בעצם אנחנו עומדים עתה מול המניעות בדרך אל הברכה.

מיד צועקים משה ואהרון אל השם לעזרה והתשובה לא מאחרת לבוא: "קח את המטה והקהל את העדה … ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו … והשקת את העדה ואת בעירם" הדבר הבא שקורה הוא שמשה מקהיל את עדת ישראל ואומר להם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" ומיד לאחר מכן מכה את הסלע פעמיים והעדה שותה. על המקרה הזה נענש משה בכך שלא נכנס לארץ ישראל.

מה משמעותו של הסיפור הזה עבורנו, אשר ממנו נוכל ללמוד על חיינו האישיים במסע האישי שלנו ל"ארץ ישראל"?

חז"ל אומרים לנו בגמרא שאין מים אלא תורה. העם נמצא במניעה גדולה. צמא עצום. לא רואים את האור. לא מבינים את המסר הפנימי שבתוך המניעה – את רצון הבורא מהם שנסתר בתוך המניעה; והקב"ה פונה אל משה שהוא בחינת הצדיק הפנימי שבנו, הנשמה שבקרבנו, ואומר לו – דבר אל הסלע – הפוך את המניעה לתפילה, לתחנונים, לדיבורי אמת שיאירו את המקום בו אתה נמצא ומשם, מתוך הדיבורים הללו, תאיר לך התורה (ההארה) החבויה בתוך הסלע (המניעה). לימוד גדול היה כאן עבור ישראל. ההזדמנות לראות שיש בכל מניעה מתנה גדולה שחבויה בה. רבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן בתורה קט"ו שהקב"ה מסתתר בתוך המניעה עצמה. ולכן ההתמודדות מול "פרעה" אינה סתמית, אלא עצם ההתמודדות איתו תוכל להאיר בנו יכולות שהיו חבויים בתוכנו שיעזרו לנו למצוא את נוכחות הבורא שבתוך המניעה.

משה רבינו מכה בסלע במקום לדבר איתו ועל כן הוא נענש שלא להיכנס לארץ ישראל. מה הקשר בין הסלע לארץ ישראל? אלא שארץ ישראל היא המקום בו מתגלה שכל מה שקורה אינו קורה אלא בהשגחה פרטית לטובה. כי ארץ ישראל כמאמר רבותינו היא הארץ אשר עיני הקב"ה מביטות בה מתחילת השנה ועד אחריתה. שם מתגלית עוצמת הדיבור הישיר של הבורא אל עם ישראל במלוא פנימיותו. ועל כן מאחר ומשה (הצדיק שבנו) לא מצליח להעלות את הייאוש של העם (הנפש שלנו) אל האמונה בטוב שמסתתר תחת כל המניעה הוא נענש בנתק מהחיבור אל "מקום של אמונה" בטוב הטמון בכל דבר.

למה הדבר דומה? לאדם שרגיל בכל בוקר לרוץ למכולת כדי לקנות את ליטר החלב היומי שלו. בוקר אחד הוא רץ למכולת כהרגלו כולו אומר שמחה וקל רגליים אלא שהפעם מאכזב אותו בעל המכולת ואין לו את ליטר החלב עבורו. אותו אדם עומד מאוכזב והלום בפני בעל המכולת המאכזב. הוא מרגיש איך הכעס עולה במעלה ליבו. הוא כועס על בעל המכולת, כועס על עצמו, מאוכזב, מבוהל, צמא ומתגעגע..

עתה עומדות בפניו שתי ברירות – או להישאר תקוע כך שנים רבות אל מול בעל המכולת המאכזב ולשקוע ביגון ובייאוש או שהוא יכול להתעשת לאזור כוח וללכת לחפש חלב במכולת אחרת. עצם היכולת לפנות למכולת אחרת דולה מתוכו תקוה, אמונה, תמיכה עצמית, התגברות ושאר כוחות נפלאים שטמונים בו.

כך גם אנחנו עומדים מול המניעות שהם ביטוי של פרעה בחיינו – ושם אנחנו יכולים להיתקע שנים בתוך הייאוש הבוצני, או לאזור כוח ולחפש את ה"תורה" הטמונה כאן עבורנו וללכת לחפש אור ושפע ב"מכולת" אחרת. ב"מכולת" של הקב"ה, או ב"מכולת" של הצדיקים או של התורה. עצם הנכונות לראות משהו אחר מעבר למניעות כבר יניב בנו את הכוחות שהם יהיו שכרנו, שמתוך המניעה עצמה. דווקא מול המניעה נמצא את ההתחדשות הנדרשת כדי לבררה, את הגדילה והצמיחה החדשה.

שלב חמישי –  קריעת ים סוף

אם הגענו עד הלום סימן שאנחנו כבר קרובים מאוד אל הישועה. הסכמנו להאמין שיש משהו אחר מעבר למצרים הפנימית שלנו וצעקנו לעזרה. ואז עמדנו מול הקולות המייאשים שבנפשנו ואף אזרנו עוז ועמדנו מול כל המניעות בגבורה ואזרנו אומץ למצוא כוח מתוך המניעה עצמה. למדנו יותר על עצמנו ועל הכוח הטמון בנו ובחרנו להאמין בו ו"ללכת" איתו. עכשיו המניעה בעצמה קוראת לנו לצאת מתוכה. פרעה רץ למשה ומאיץ בו לצאת ממצרים. אך לא קלה היא היציאה ממדרגה למדרגה. פרעה, שאך לפני רגע קרא לנו לצאת ממלתעותיו עכשיו עומד מאחרינו וים סוף מלפנינו.  ים סוף מייצג את תחושת הסופיות שלנו – עד כאן אנחנו מכירים את עצמנו אך את ה"אני" החדש העומד לבקוע מתוכנו כבר איננו מכירים, ובאיזה כוחות נצליח להיות משהו שאנחנו לא מכירים?

הגיע השלב בו אנחנו נאלצים להרשות לעצמנו לקרוע את הסופיות שלנו ולהסכים להיות "מישהו אחר". מישהו חדש". להיות מישהו שלא הכרנו לפני כן ועוד בלי לפחד מ"מה יגידו?" ו"מה אהיה?" ו"הרי כבר לא אכיר את עצמי" ו"אולי לא יאהבו את ה'אני' החדש שלי?" וכן הלאה, פחדים שמשדר לנו "פרעה" על "שפת ים הסופיות" של המדרגה הקודמת של חיינו.

את הפתרון היחיד במקום הזה מלמד אותנו נחשון בן עמינדב – נחשון פשוט קופץ אל תוך ים סוף ומתחיל ללכת בתוכו עד שמגיעים המים אל נחיריו ומאיימים להטביעו והוא צועק "הגיעו מים עד נפש" (תהילים) ורק אז קורה הנס הגדול לנוכח האומץ שהוא מפגין, והנכונות לשלם כל מחיר שיידרש ממנו ולו בלבד לחצות את המדרגה הזו ולפרוץ אל המדרגה הבאה.

על כך צועק רבי נתן בתפילותיו (תפילה עב) "ריבונו של עולם עשה למען שמך, ועזרני מעתה שאזכה להתחכם בחכמה אמתית ולחוס על נפשי באמת להציל את עצמי מבאר שחת … ולקשר עצמי בקשר אמיץ וחזק אליך באמת .. ואדבק ואקשר עצמי בקשר אמיץ וחזק לחבל הקדושה, לעולמי עד ולנצח נצחים" נחשון הוא סמל האומץ האומר – בכל מחיר ויהי הנעלם המפחיד ביותר אני רוצה את הקדושה!!

זהו המבחן האחרון שעומדת בו נפשנו לפני השינוי הגדול והישועה העולמית מן המדרגה הקודמת הכובלת אותה: מבחן קריעת כל ה"סופיות" והפחדים וההתנצלויות מול העולם במטרה אחת – קרבה את הקדושה ואל נשמתנו באמת. רק אז, בזכות מסירות הנפש על הקדושה, קורה המהפך הגדול ונקרע הים של הסופיות ואנחנו הולכים בתוך הים בחרבה בניסי ניסים שמעידים באופן חד משמעי קבל עם ועדה שאין עוד מלבד הבורא יתברך שמו, ושהכל מתנהג רק על פי רצונו. ניסים רבים קרו לנו על הים, שהעידו כאלפי עדים שהקב"ה הוא מלך העולם ואין טבע בעולם כלל – יבשה האדמה לרגלנו, צמחו ברגע אחד עצי פרי להנעים את מסענו, מעיינות מים מתוקים פיכו לכבודנו וכן הלאה ניסים. והנפלא שבכולם היה שאך דרך האחרון שבעם על שפת הים מיד נפלו המים על חילות מצרים, טלטלו אותם לכאן ולכאן ולא נחו עד אשר הציגו אותם לרגלי העם המותש וההמום כגוויות מתות. אותם מֵיצרים שאך לפני רגע איבנו אותנו מפחד עתה נראו לעיננו כחסרי כוח וחיות. אותו ניסיון שנראה כבלתי עביר לעולם עתה איבד את כל כוחו ויצאנו לחופשי.

רבי נחמן אומר (בתורה כג בליקוטי מוהר"ן) – מעלה יתרה היא להתאמץ ולרדוף אחר המרה השחורה הבאה מן המניעות והמֵיצרים ולהכניס אותה אל תוך ממלכת האור והתקווה והישועה עד שהיא בעצמה תתהפך לשמחה.

רבי נחמן מציע לנו – לא רק שלא נברח מהניסיון והייסורים המייאשים והכובלים את נפשנו אלא דווקא נרדוף אחריהם באומץ, עד אשר נמצא את ה"תורה" וההארה הטמונה בהם ונהפוך אותם עצמם לשמחה גדולה.

היש שמחה גדולה מלפרום את כבלי המֵיצרים החונקים ולהפוך אותם לאור של ישועה?