איה? בתוך עוצם השכחה!

העיוורים, הביטו וראו: אור גדול מאיר בעולם. אנחנו לא יודעים כלום, את עוצם החושך אנו מרגישים בכל יום ובכל שעה, בכל לב ובכל נפש; אבל את האור הגדול אין לנו עיניים לראות.

בעומק השאול אנו מנסים להבין היכן היא התקוה; בשיאו של החושך, אנו מנסים לחפש את הניצוץ, את שביב האור שיאיר את האפילה האיומה המקיפה אותנו מכל עבר, בכלל ובפרט.

"בָּאתִי לְסַפֵּר וְלִצְעק עָלַי וְעַל נַפְשִׁי, עַל עצֶם רִחוּקִי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעצֶם פְּגָמַי וַעֲווֹנוֹתַי הָרַבִּים וּפְשָׁעַי הָעֲצוּמִים, וְ"עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַיִם", כִּי אֵינִי יוֹדֵעַ שׁוּם דֶּרֶךְ אֵיךְ לְהַחֲזִיר לִי הַכּחַ דִּקְדֻשָּׁה, וְאֵיךְ לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וּבְאֵיזֶה דֶּרֶךְ אַתְחִיל לַעֲזוֹב דַּרְכִּי הָרָע וּמַחְשְׁבוֹתַי הַמְגֻנּוֹת, וְאֵיךְ וּבַמֶּה אֶזְכֶּה לְתַקֵּן קִלְקוּלִים וּפְגָמִים כָּאֵלֶּה "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי, אָנָה אֲנִי בָא", אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי הָעֲצוּמָה, אָנָה אֶבְרַח, אָנָה אֶטָּמֵן מִפְּנֵי בָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי, וָאֹמַר לֶהָרִים כַּסּוּנִי וְלַגְּבָעוֹת נִפְלוּ עָלָי, אוֹי מֶה הָיָה לִי!"

ובכל זאת…

ובכל זאת, אנו מרגישים שהוא קיים, אולי איננו רואים בעין גשמית, אבל אנו יודעים בחוש ומאמינים  בבירור שהוא מאיר את העולם באורה של תקוה גדולה, של ישועה ושל גאולה.

*

בתוך עוצם השכחה, כאשר אין יודעים מהתורה ומכבוד השם יתברך כלל, בהיותינו שקועים בביצת ומדמנת השאול ומתחתיו, מתעורר חלק אלוק ממעל וצועק: איה?!

איננו יודעים כלום, איננו רואים כלום. עוצם השכחה מקיף אותנו מכל צד ומצידי צדדים, פורש ומכסה וכובש ומחזיק הכל כביכול. והנשמה צועקת: איה?!

*

אפילה. חורבן. חושך כמעט מוחלט. נראה כאילו אבדה תקוה. אם לא כעת – בעתיד. זוהי תמונת המצב שרואים קדושי עליון, חכמי ישראל המתכנסים בכרם ביבנה, והם מבכים את גורלה של אומה: "עתידה תורה שתשתכח מישראל!" הנה, עתידה להתקיים הנבואה האיומה שבאיומות: ישוטטו לבקש ולא ימצאו! ומהו העם בלא התורה? ומהי האומה בלא יוצרה, בלא האור הגדול, החוט המשולש, התורה הקדושה?

איזה קיום יש לעולם שבו מבקשים, מחפשים, משוטטים לבקש את דבר ה' ולא מוצאים?!

חושך. אפילה. יאוש.

ומה נעשה? ומה יֵעשה?

*

מתוך החושך והאפילה מבליח הצדיק הגדול; בתוך האפילה והיאוש הוא מוצא את האור הגדול – את אור התקוה.

חס ושלום שתשתכח תורה מישראל!

הבטחון המוחלט בכך שלא תשתכח התורה, מקורו בכוחו הגדול של רשב"י, כמבואר רבות וכפי שהאיר רביה"ק באור נפלא בתורה "לכו חזו". אבל, בליקוטי הלכות (הלכות גביית חוב מיתומים), מדגיש רבי נתן נקודה:

"בְּתוֹךְ עֹצֶם הַשִּׁכְחָה אַף־עַל־פִּי־כֵן עַל־יְדֵי הַשִּׁכְחָה בְּעַצְמוֹ, שֶׁהִיא בְּחִינַת 'אַיֵּה' שֶׁאֵין יוֹדְעִין מֵהַתּוֹרָה וּמִכְּבוֹדוֹ כְּלָל, אַף־עַל־פִּי־כֵן עַל־יְדֵי־זֶה בְּעַצְמוֹ יְכוֹלִין לַחֲזֹר לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ לְבַד כַּנַּ"ל."

*

כאשר עסקו חז"ל בשאלה האם תשתכח תורה מישראל או לא, לא היתה כוונתם למילים הכתובות, למשנה (כפי שמובן מעצם שאלת הגמ' שם "בהדיא כתיב ביה", "הא נמי מתניתין היא" וכו', וכמבואר). ואם המילים קיימות, מה חסר?

"ולא ימצאו" – התשובה חסרה. יבקשו, יחפשו, ירצו – אבל לא ימצאו מרפא ולא ימצאו מענה.

וזו היתה תשובת רשב"י:

וְעַל־כֵּן חִבֵּר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אֶת הַתִּקּוּנִים שֶׁהוּא שִׁבְעִים אַנְפִּין עַל תֵּבַת 'בְּרֵאשִׁית', שֶׁהוּא הַמַּאֲמָר סָתוּם, שֶׁשָּׁם כָּל הָרָזִין סְתִימִין כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי כֹּחַ הַזֶּה יֵשׁ לָנוּ כֹּחַ לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ בְּתַכְלִית גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ, אֲפִלּוּ אִם נִתְרַחַקְנוּ מִכְּבוֹדוֹ מְאֹד, כִּי יְכוֹלִין לְחַפֵּשׂ 'אַיֵּה' וְכוּ', עַד שֶׁזּוֹכִין לַעֲלוֹת בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה כַּנַּ"ל, כִּי כָּל זֶה הוּא בְּכֹחַ וּזְכוּת הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁזָּכוּ עַל־יְדֵי קְדֻשָּׁתָם לַעֲלוֹת לְשָׁם לִבְחִינַת 'אַיֵּה' בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה, עַד שֶׁהִשִּׂיגוּ שָׁם רָזִין סְתִימִין כַּנַּ"ל, כְּמוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וַחֲבֵרָיו, וּבְכֹחָם יֵשׁ כֹּחַ אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁנּוֹפֵל לְמָקוֹם שֶׁנּוֹפֵל לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ 'אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ' וְכוּ', עַד שֶׁעוֹלֶה לִבְחִינַת 'אַיֵּה' כַּנַּ"ל, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר הָיוּ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁזָּכוּ לָאוֹר הַזֶּה, עַל־כֵּן יֵשׁ כֹּחַ לְהַנּוֹפְלִים לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ עַד שֶׁנִּתְתַּקְּנִין גַּם־כֵּן, כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר כֹּחָם עַל־יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת 'אַיֵּה' בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁזָּכָה לְרָזִין סְתִימִין שֶׁהֵם בְּחִינַת 'אַיֵּה', כַּנַּ"ל.

רשב"י הבטיח את יכולת החיפוש; להפוך את ה"איה" מיאוש לתקוה, מאפילה לאור גדול; רשב"י הבטיח שלא משנה איפה נהיה ולאן ניפול – עדיין יהיה לנו הכח לצעוק, לבקש, לחפש.

ורשב"י הבטיח שכל עוד יהיה "איה", ותזעק נפש איש הישראלי לבקש את אלקיה; כל עוד יבער ניצוץ הבקשה בליבו של יהודי, גם אם נפל לאן שנפל וגם אם ירד חלילה לאן שירד – עדיין יש תקוה.

וְעַל־כֵּן עוֹשִׂין בְּלַ"ג בָּעֹמֶר שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, דְּהַיְנוּ בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּת הַתַּנָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, עַל שֶׁזָּכִינוּ שֶׁהִשְׁאִיר לָנוּ הַשְׁאָרָה כָּזֹאת שֶׁתִּשָּׁאֵר לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִזְכֶּה לְהַשִּׂיגוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת.