"אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים"[הבעל-שם-טוב, מובא בליקוטי מוהר"ן סימן קלג].

פעמים רבות, חוסר הניצול הוא המעכב הגדול ביותר שלנו. הרי "מצוה גוררת מצוה" [אבות ד, ב]- ברגע שהתחלנו במעשה טוב, היינו צריכים להתקדם רק מעלה ומעלה. כל כך הרבה טוב יכול לצאת ממעשה קטן שלנו, אבל אנחנו לא מנצלים אותו. לאו דווקא בגלל מניעות חיצוניות של פניות, או קשיים של תקופת ירידה, אלא עקב סתם חסימה – הלב סתום. כמה שאנחנו מתרכזים ומתאמצים להיפתח באותו מעשה טוב בו אנו עומדים, דבר לא זז בפנים.

"כי בשמחה תצאו, ובשלום תובלון" [ישעיה נה]. הנביא ישעיה מתאר את היציאה מן הגלות כתהליך המלווה בשמחה ושלום. אך אם נשים לב, אין כאן תיאור מצב, אלא תיאור פעולה. אם הנביא היה רוצה לתאר לנו כיצד תיראה היציאה מהגלות – בשמחה ובשלום – הוא היה צריך לומר "כי תצאו בשמחה, ותובלון בשלום". היציאה – תהיה עם שמחה; ההובלה – תהיה עם שלום. מצורת הניסוח אנו למדים שהשמחה והשלום הם מרכיבים חיוניים בשביל עצם הפעולה. במלים אחרות – כיצד תוכלו לבצע את היציאה? "בשמחה תצאו" – בכוחה של השמחה. מדוע נצרכת השמחה עבור היציאה, ולא רק כוח הרגליים?

מבאר רבי נחמן [ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן י], כי גלות איננה דווקא במישור הגיאוגרפי. לפעמים הגלות היותר קשה היא כשהמוח נופל לגלות, וחושב בצורה מצומצמת. גלות היא מצב בו אין האדם חופשי לבטא את מי שהוא, וכך המוח שבגלות אינו חופשי לחשוב בצורה בריאה. כל כולו מצטמצם בקטנוניות, ועיניו סתומות מלראות אורות גדולים. מעתה מובנת מאד הבעיה. אולי אפשר עם כוח הרגליים לצאת מהגלות, אבל מה זה יעזור? גם בארץ ישראל נישאר באותה גלות מחשבתית. אומר הנביא ישעיה: בשמחה תצאו. "כי שמחה הוא עולם החרות, בבחינת[ישעיה נה]: "כי בשמחה תצאו", שעל-ידי שמחה נעשין בן-חורין ויוצאין מן הגלות" [שם]. כל השינויים שתנסה לעשות לא יעזרו לך באמת לצאת ממי שאתה, מאיפה שאתה, אם חסרה לך אבן היסוד. כל מה שהשקעת – יגיעות, מחשבות, רצונות, הכל הלך לעולם הלא נכון. אתה נמצא בעולם הגלות – השלב הראשון שלך בהשתנות חייב להיות בכניסה לעולם החירות – עולם הביטוי העצמי המלא, עולם השמחה. אחרי שתגיע אליו, תוכל להיות קשוב לעצמך, ולפעול את מה שרצית, בלי 'לדבר מסביב'. פשוט לגעת בנקודה הפנימית שבך הטעונה שינוי זה.

תנאי חשוב מוסיף לנו רבי נחמן – אם לדברים מסוימים מספיק פשוט לשמוח, כאן עלינו "לבוא לשמחה". לא מספיק שנהיה במצב של פתיחות, המתאפשר בעקבות מילי דשטותא וכדו', אלא עלינו באמת להיפתח. עלינו להרגיש את הפנימיות שלנו מתבטאת, ולא רק לאפשר לה להתבטא. הסיבה לכך היא מאחר והמוח כרגע נמצא במצב 'גלותי', אז גם הפתיחות שלו היא פתיחות 'גלותית'. הכל עדיין מתבצע בצורת חשיבה מצומצמת, שגם הפתיחות שלה היא פתיחות מצומצמת. איך אנחנו מוציאים לפועל את הפנימיות שלנו, ולא רק מאפשרים את הפתיחות?

"ולבוא לשמחה הוא על-ידי מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה על-כל-פנים, כמבואר

על פסוק: "אזמרה לאלקי בעודי" [בלקוטי מוהר"ן א, תורה רפב], עיין שם". בעבר עיינו בנושא זה ביתר אריכות, אבל את מסקנת הדברים נזכיר – אם נמצאים בנו נקודות טובות למרות מה שאנחנו, הרי זה בשל העובדה שהטוב הזה הוא פנימי, ותמיד הוא יופיע. וכך מתוך ש"שחורה אני" – למרות כל הלכלוך: "ונאוה" – דווקא בסדר זה, מתגלה עוצם היופי. לא משנה מה נעשה, הטוב הזה יישאר איתנו בפנימיותנו. ברגע שנוגעים בנקודה זו, ניתן "לבוא לשמחה" – להפוך את עצמנו ליוצרים, ולעבור לעולם החירות.