כי כל הנפילות שבדעתו, אף על פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה הנפילה שבדעתו והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו על ידי זה, הכל הוא רק מעשי בעל דבר שמחליש דעת כדי להפילו לגמרי, חס ושלום.

(ליקוטי מוהר"ן, סימן רפב)

אין מי שלא נקלע במשברים בעבודת ה'. אנחנו תמיד סבורים שהנפילה שלנו היא אמיתית,אלא שעלינו להתחזק ולהתחיל מחדש, אולם כשאנחנו קוראים את דברי רבי נחמן אנחנו ניצבים מול גישה אחרת לגמרי: הכול דמיונות! אין סיבה ליפול בדעת, הכול זה רק מעשי בעל דבר, היצר הרע. למה?

אחת ממידות ההלכה שנמסרו למשה מסיני היא הטפח, ארבע אצבעות היד בלי האגודל. קיימת מידה נוספת הדומה לטפח שמוזכרת בגמרא (סוכה דף ז ע"א) – "טפח שוחק", טפח צוחק. מבאר רש"י: "מודדין בארבע אצבעות שאינם נוגעות זו בזו, דהוי טפח ומשהו". סתם טפח הוא כשהאצבעות צמודות, טפח שוחק הוא כאשר יש רווח קטן ביניהן. לכאורה השם של המידה הזאת מאוד תמוה. טפח, הוא הרי ארבע אצבעות, שזה אומר אצבעות נטו. כאן אנחנו מוסיפים עוד אוויר שלכאורה לא קשור לאצבעות, וקוראים לו טפח שצוחק ושמח. יכולנו לקרוא למידה זו "טפח ומשהו", "טפח ותוספת", אבל איך אפשר לומר שיש כאן רק טפח, אלא שהוא שוחק?

אמנם שאלה זו נובעת מחוסר הבנה נכונה בשחוק ובשמחה. לו יצויר שטפח היה יכול לשמוח, הוא עדיין יכול להישאר אותו הדבר, אבל יותר גדול. שמחה, ששורשה קרוב לצמיחה, כדברי הרב הירש, מבטאת את הצמיחה של האדם, ולאו דווקא את הצלחתו המעשית. נצייר לעצמנו אדם שקבע לעצמו ששלמותו תושג כשישיג כך וכך כסף, ובית במידה כזו וכזו. כאשר הוא ישיג את שני אלו, אי אפשר לומר שהוא שמח בכסף בנפרד ובבית בנפרד. הוא שמח שמחה הרבה יותר גדולה – שמחה של השגת השלמות. אם אותו כסף היה משמח אדם אחר, הרי שאצל אדם זה גדלה השמחה פי כמה וכמה, כי בעיניו כך הושגה שלמותו.

בשל כך, מושג השמחה מתייחס לאדם בדווקא ולא לשלמותו. נכון שהוא ישמח כשהוא ישיג את כל שביקש, אבל השמחה היא באותה תחושה של צמיחה שהוא ישיג. נמצא אם כן, שאדם שמח הוא אדם שהוא הרבה יותר גדול ממה שבאמת יש לו. תאמר לו כסף, בית, והוא יאמר לך שזה הרבה מעבר לזה.

כך גם בטפח שוחק. לו יצויר שטפח היה יכול לשמוח, הוא היה יכול להישאר אותן אצבעות, אבל עם תוספת. אצבע יכולה להיות יותר מאצבע, כאשר היא שמחה. היא מתפשטת וצומחת. בצורה הגשמית, אלו אותן ארבע אצבעות, אבל במהות הרוחנית – האצבע היא דבר הרבה יותר גדול.

כך גם אצל האדם. אם נגדיר אדם בתור מה שיש לו, מה שהוא עשה, נגיע לדבר די מצומצם וקטן. אמנם בכוח השמחה אפשר להגדיל את כל אלו, וזה יהיה אמיתי לחלוטין. אל תמדוד אותי לפי הכוחות והמחשבות שהשקעתי היום במעשים טובים. אחרי כל אלו יישאר בי עומק הרבה יותר גדול שלא בא לידי ביטוי בשטח.

כשמגיע משבר, היצר משכיח מאיתנו את כל אלו וגורם לנו לחשוב רק על הכישלון. כל זה דמיון, אמנם. האדם הוא תמיד יותר גדול ממה שהוא עושה. אי אפשר להכניס אותו לכלים ולהגדרות, לבחון אותו על פי המעשים. אנחנו יכולים תמיד לשמוח בכך שאנחנו יודעים שהשייכות שלנו לטוב יותר הרבה יותר גדולה ממה שאנחנו רואים. המעשים הם לא קנה המידה כאן. כדי לשמוח אני לא חייב להשתנות ולהגיע לשלמות. כבר עכשיו אני יכול להכיר בכך שמהותי גדולה יותר ממעשי. נכון שאני חייב להתמודד עם הרע שעשיתי במלוא הרצינות והדקדוק, אבל אני עדיין יכול לשמוח. כמו טפח שוחק, שאמנם הוא טפח, אבל כשהוא שוחק מהותו מתפשטת מעבר לגופו וגבוליו, כך גם אני יכול לשמוח, בידיעה שאני הרבה יותר גדול ממה שעשיתי, מעבר להגדרות ולגבולות.

כשנכיר בכך, נוכל לשמוח גם בשעה שאנחנו לא עוסקים במצווה או במעשה טוב. הרי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן כד). גם סתם כך באמצע היום, אני יכול לשמוח על השייכות שלי לטוב, על הקירבה שלי לקב"ה, שתמיד קיימת. עלינו לעבור מעבר לרובד המעשי ולהסתכל ברובד יותר עמוק אצלנו, ושם לשמוח.