בשבח המתינות

י״ב באב תשע״ט

"כאשר הצדיקים באים ללמד אותנו מתורתם ולהורות לנו את הדרך הישרה, משתנה הסדר: בתחילה הם מאירים לנו את הנקודה הפנימית של הכיסופים והגעגועים, התוחלת והתקווה, ורק אחר כך אנו מקבלים את הכח לעזוב בבהילות את הרע."

בשבח המתינות וההדרגה

"קודם הדרוש, צריך להתפלל בתחנונים, ויבקש מאת הקדוש ברוך הוא מתנת חינם ולא יתלה בזכות עצמו. אף על פי שעכשיו נתעורר מטה עוזו של עבודתו, אין זה המטה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע הרע שבעדה… אבל לפני השם יתברך יעמוד כדל וכרש וידבר תחנונים, ולא יתלה בשום זכות… ובשביל זה אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים; אם יתן לו השם יתברך יתן, ואם לאו לאו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כ)

כשצדיקים מתחילים לעבוד את ה', הם בהולים לברוח בכל כוחם מהתאוות ומהמידות הרעות, ולכן הם משתמשים ב'מטה עוז' כדי לשבר את הרע בבת אחת. כי כן היא הדרך בתחילת העבודה, שצריכים לברוח בבהילות וחפזון, כאשר יצאנו ממצרים.

כך כל אדם צריך "שיחוס על נפשו, ותיכף כשבא עליו התעוררות לתשובה, תיכף ומיד ימהר להימלט על נפשו ואל יסתכל לאחוריו כלל, בבחינת 'מהר המלט על נפשך ואל תביט אחריך'. מחמת שהוא משוקע בשטותים ובלבולים ותאוות כל כך, על כן תיכף כשמתחיל לחשוב איך ומה, ובאיזה אופן יברח מתאוותו ובאיזה דרך יזכה לתשובה וכו', בודאי יחזור וישוב לאיוולתו, חס ושלום, מחמת שהוא משוקע ומבולבל מאד מאד. על כן, בתחילת התעוררות התשובה צריך לברוח מיד שמתעורר, ואל יביט לאחוריו כלל, יהיה איך שיהיה, יחוס על נפשו ויברח בחיפזון ממה שהוא צריך לברוח" (ליקוטי הלכות, גילוח ג, יב).

רק אחרי שזוכים הצדיקים להזדכך להיטהר ולהתקדש, והם עולים במעלות הקדושה, הם מגיעים לנקודת ההמתנה והסבלנות! שכן הנקודה הפנימית של עבודת השם, איננה הבריחה בבהלה מן הרע, אלא התוחלת והתקווה, הכיסופים והגעגועים האינסופיים.

* * *

ברם, כאשר הצדיקים באים ללמד אותנו מתורתם ולהורות לנו את הדרך הישרה, משתנה הסדר: בתחילה הם מאירים לנו את הנקודה הפנימית של הכיסופים והגעגועים, התוחלת והתקווה, ורק אחר כך אנו מקבלים את הכח לעזוב בבהילות את הרע.

אבל כל עוד שלא האירו בנו הצדיקים את הארת ההמתנה, הארת הרצונות והכיסופים, אלא האירו ולימדו אותנו רק את תורת הבריחה הבהולה מהרע, אין בהם כח להביא את העולם לשלימות תיקונו.

"וכל ענין השגיאות של משה רבנו במה שקירב הערב רב ובהכאת הצור, הכל היה בזה. כי מחמת שכל ימיו היה משתוקק מאד רק למלאות רצון ה' יתברך, והשליך נפשו מנגד ומסר נפשו רק בשביל נפשות ישראל, והיה חפץ מאד לקרב כל העולם לה' יתברך… מחמת זה רצה לעשות הדבר בחיפזון גדול, וקיבל את הערב רב בשעת חיפזון בעת שיצאו ישראל ממצרים בחיפזון. ובאמת, לקרב רשעים כאלו, דהיינו בחינת ערב רב, צריכין מתינות גדול… כי אי אפשר לקרב רחוקים כאלו, כי אם כשיש לו בחינת אריכת אפים" (ליקוטי הלכות, דברים הנוהגים בסעודה ד, ז).

* * *

הסיבה לכך היא:

אותם השקועים בעומק גלות הנפש – כמונו – אין בכוחם להכיל את הארת הבהילות. וגם כשהם מקבלים רצון לברוח מן הרע, הם מאבדים את שיווי המשקל ונסוגים אחור.

רק כאשר מאירים בנו ומלמדים אותנו כיצד להמתין ולייחל, לכסוף ולהשתוקק ללא הרף – רק אז יש לנו הכח והיכולת לברוח מן הרע.

שהרי "אפילו הגרוע שבגרועים, יהיה מי שיהיה, צריך להתחזק ולהתאמץ לייחל ולקוות לשם יתברך ולבלי לרפות ולרשל את הרצון הטוב לעולם, ובודאי יזכה לפעול על ידי זה הרבה טובות אמיתיות ונצחיות" (משיבת נפש, סה).

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support