מה שבודקים ברגע האחרון

רגעים אחרונים טרם פתיחת שערים לקבלת הפנים. נעימות וצלילים כבר נשמעים, מנגנים מכוונים כלים, מלצרים מתרוצצים בין שולחנות ערוכים. במטבח הענק מאוחסנת הסעודה האדירה שתשביע הערב מאות סועדים. סירים אימתניים רובצים על כירים, תבניות ומגשים, ארגזים וחביות, הכל אומר דריכות וציפייה, הכל ערוך ליריית הפתיחה.

דלת המטבח נפתחת, בפנים קורנות ובצעדים מזורזים עושה את דרכו בעל השמחה בדילוגים מעל גבי הסירים אל המטבח פנימה. המראה משביע רצון, הסדר משובב עין, הריחות נהדרים. אינה דומה ראיית העין למישמוש היד. יד מוצמדת בזהירות לדופן סיר…. קר. מרפרפת בבהילות על מכסה, גם הוא צונן. תבנית נוספת, מגש ועוד סיר. הכל צונן להחריד. אבוי, האש, אין אש!

בתושיה של הרגע האחרון מגוייס צוות מלצרים. מבערים רותחים מונחים תחת לסירים הצוננים, פולטים אש וקיטור. אפשר ניתן יהיה להציל עוד את סעודת הפאר.

* * *

החתונה הגדולה תתקיים בשבוע הקרוב; כלל ישראל ייכנס תחת לחופת ענני כבוד. החתן, בורא עולם, קבע מועד לשמחת הכלולות כבר ברגע בו חולצה האומה המיועדת מבין מלתעות מצרים, כבר אז נצטווה כלל ישראל לספור ארבעים ותשע יום לנישואין.

שבעת השבועות המגיעים כעת אל קיצם, היו תקופה של בדיקה והיטהרות. ימים של חיפוש ומישמוש בנבכי הנפש והמידות, חיפוש וביעור של שרידי החמץ והשאור שדבקו בנו בגלות. הימים האחרונים, הסמוכים יותר וקרובים אל היום הגדול והנורא, מרוממים את הדריכות והתשוקה ליותר מרמה אחת כלפי מעלה. ואז, כמה ימים לפני היום הגדול, מתעוררת כל נפש לבדוק ולפשפש היטב את מקומה ואת הכשרתה לקראת מתן תורה.

חג השבועות הוא יום מתן תורה, האוזן שלנו הסתגלה זה מכבר אל המושגים הללו, אם איננו טועים הלא בשנה שעברה וגם בזו שלפניה ניתנה גם כן תורה. שבועות הוא יום טוב ככל מועדי השנה הסובבים והולכים על מעגל הזמנים. וכאן הלב שואל: איזו בשורה חדשה נושא עבורינו החג הקרוב? תורה היתה לנו, תפילה גם כן, מצוות קיימנו, מה אם כן חסר?

את התשובה נוכל לקבל רק כשניגש אל הלב פנימה, ונבדוק שם מה יש ומה אין. כשמתבוננים מקרוב מגלים תמיד דברים חדשים.

לקבל תורה במלא המשמעות

מתן תורה אמרנו – ובכן, היכן אנו עומדים בקיומה של אותה תורה? הלא רחבה היא מארץ מידה, ארוכה וגבוהה. המצוות המעשיות לבדן דורשות בקיאות עצומה בפרטי פרטים על מנת לצאת ידי חובת קיומן המעשי. כל בר בי רב יודע ששמירת שבת מורכבת מאינספור פרטים, גדרי בורר, דש, טוחן, מלבן וכן הלאה. המטבח לבדו דורש זהירות מופלגת, בשר וחלב, מעשרות וכל פרטי הלכות כשרות. חייו של יהודי מצויים לגמרי בהיכל מלך, בכל תנועה ממתינה לנו מצוות עשה או לא תעשה. ההזדמנות להתנהג כרצון השם, או להיזהר מלעשות משהו כנגד רצונו טמונה בכל רגע, במחשבה, דיבור ומעשה.

ויש את הזמנים: זמן קריאת שמע ותפילה, לימוד תורה וזהירות מפני ביטולה, ירא שמיים יזהר ששום שיחת חולין לא תפסיק אותו ממשנתו. גם לביטולה של תורה יש כללים וגדרים, מתי ראוי להפסיק ומתי לא. למעלה מזה מתפשט עד אין קץ עולם אדיר של כוונת הלב ומחשבה. הדברים המסורים ללב, המחשבות שרק בורא עולם ואתה יודעים מהם. הכוונות הקטנות שמאחורי המעשים. 'סור מרע' בהרהור הלב, 'עשה טוב' במחשבה טהורה של 'לשמה'. ויש את כנפי הנפש, האהבה והיראה, בלעדיהן לא תוכל התפלה להתרומם אל מקומה (זוה"ק).

הסיבה לכך שבחיי היומיום איננו מבחינים בפרטים הללו, היא בדיוק התשובה למי שאיננו מבין מדוע יש לקבל את התורה בכל שנה מחדש. חג מתן תורתנו עתיד להנחיל לנו רוח חיים לקיום התורה, אם רק נרצה בכך. ואם הבנו מעט מה כוללת ההגדרה 'תורה', הלא נדע שאת הדבר היקר הזה יש לקבל השנה מחדש לגמרי.

כל אותם חלקי תורה שנשכחו מאיתנו במרוץ הימים, אותם אנו זקוקים לקבל מחדש. ההקפדה על פרטי המצוות, הזמנים והסדרים, היראה והאהבה והמחשבה הטהורה. אם לא נקבל את התורה הזו, מתי נקיים אותה.

מנחה חדשה שכולה חמימות

בחג השבועות מצווה אותנו התורה הקדושה להביא "מנחה חדשה". קרבן שתי הלחם של חמץ מחיטים. המנחה החדשה מגיעה יחד עם קבלת התורה. מוהרנ"ת מגלה שהמנחה החדשה היא התגלות הדעת בלב, מה שהופך את התורה לחדשה לגמרי.

יתכן שעל פניו, נראית היהדות שהיתה עד היום מנת חלקנו, כמשהו שאין מה להוסיף בו ולחדש. כך בדיוק נראית התורה במבט שטחי ובלתי מעמיק. כשפותחים את כלי הנפש ובודקים איזו תורה יש שם, מגלים שהדבר החשוב ביותר עלול להיות חסר מן הספר.

ההבדל בין מנחה חדשה לישנה הוא החום. לקיום התורה יש פנים חדשות ויש גם פנים ישנות. לא כל עין מסוגלת לעמוד על ההפרש, במבט חיצוני עלול קיום התורה להיראות הדבר הסתמי והקבוע ביותר. אולם, מי שטעם אי פעם "מנחה חדשה", קיום תורה מתוך להט ובעירה, יודע היטב מה בין מנחה חדשה לישנה.

התשובה לחוק ההתיישנות

מיציאת מצרים ועד הנה, הוענקו לנו חמישים ימי הכנה. בימים האחרונים של קודם המועד הגדול, מגיעה השעה לבדוק את מידת החום. היכן מצוי הלב שמאחורי הדברים, האם יש בו די חום שיספיק לקיום התורה בהתלהבות ושלימות?

ההתיישנות וההרגל הם מחלת הדור, התורה בעצמה עלולה להישכח לגמרי תוך כדי קיומה כביכול. אם אין בלב תבערה ותשוקה, יראה אמיתית וחיפוש, חלקי התורה היסודיים ביותר עלולים להישמט ולהשכח מלב. כמה הלכות קטנות ודקדוקי מצווה נרמסים תחת הרגלי שכחה נפוצים. כמה תפילות מצטננות בלבבות נעדרי התעוררות והתחדשות. כמה מעשים טובים נעשים בדיעבד למחצה שליש ורביע רק משום שההרגל עשה בהם שמות. את הפרטים הללו בדיוק יש כעת לבדוק.

והדאגות, מה איתן? האם לא הבנו שהדאגה היחידה שאמורה למלאות אותנו היא השלמת חוק סדרי התורה והתפלה. אם יש בלב יראת השם ודאגה למלאות רצונו, לא יתכן שתמצא שם דאגה מסוג אחר. כל קרירות רוחנית או פחד גשמי, עלולים להשכיח מאיתנו את הדאגה החשובה ביותר לשלמות הנשמה. העצרת הוא הזמן לעצור את המירוץ ולקבל על עצמנו מחדש את קיום התורה באמת, מתוך תחושת שליחות של נציגי המלך. בשבוע הקרוב יתרחש המאורע המשמעותי ביותר בתבל, נקבל אז כוחות מחודשים וכדאי להתכונן.