יש מי שמטעה את עצמו, שאינו יכול להתקרב לשם יתברך מחמת רבוי היסורין והתלאות ודחקות הפרנסה שעובר עליו. ואם יסתכל בעין האמת יראה, שכל היסורים העוברים עליו הם בחסד גדול ולא באו עליו לרחק אותו על ידי זה מהשם יתברך, חס ושלום, רק אדרבא, לקרב אותו ביותר ולעוררו בתשובה ולפדותו על ידי זה מענשים קשים, רחמנא לצלן, ומדינה של גיהנם ולזכות לעולם הבא.
(משיבת נפש קט"ו)

אין צרה, ולו הגדולה שבצרות רח"ל, שאין בה צד של חסד גדול מהשמים. שכן הקדוש ברוך הוא, אף בעת כעסו וחרונו, "לא יעיר כל חמתו", ואין הוא שופך חס ושלום את כל 'כעסו', כביכול, על האדם, וכל העונשים שהוא מעניש הינם בחסד ורחמים, כמו אב המייסר את בנו שאינו הולך בדרך ישרה.

אם יכיר האדם בשעת ייסוריו בחסדים אלו, ובפרט בעובדה שהיסוים באין להישירו ולעוררו לתשובה, כביכול השיג השם יתברך את המטרה והצרות סיימו את תפקידן והן הולכות להן.

בתוך כל מיצר ומצוקה נמצאת אותה הרחבה שהבורא יתברך מרחיב. לא קשה לגלותה, אבל צריך קצת חיזוק כדי לדעת גם להודות עליה להשם יתברך; על ידי שמודים לבורא ומשבחים אותו על אותה הרחבה שבתוך הצרה, הקב"ה מגדיל את ההרחבה יותר ויותר, עד שנעלמת הצרה לחלוטין (ליקוה"ל, יו"ד, כלאי בהמה, ד,ח ועוד).

כאשר אין מאמינים בכך, קשים הם היסורים פי כמה וכמה. חייהם של אותם הכופרים בטובו ובחסדו של בורא עולם קשים ומרים הרבה יותר בעת צרה בשל כך, ולהיפך, ככל שהאמונה בהשגחת הבורא יתברך מושלמת יותר, כך ההתחזקות ויכולת ההתחזקות בעת צרה גדולה יותר. הבוטח בה' מאמין כי "הכל לטובה", הוא מאמין שיסוריו בעולם הזה ינכו לו מעוונותיו, הוא מאמין שבסוף יצא מזה טוב – "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". בקיצור: הוא מאמין, בכל מה שעובר עליו, בטוב וברע, ש"כוונת ה' יתברך היא בוודאי לטובה" (שיחות הר"ן ק"ב).

שכן, לכאורה באין יסורים על אדם (בדרך כלל, אם כי לא תמיד, כמבואר בדברי חז"ל פעמים רבות) כדי שיפשפש במעשיו וימצא מדוע באו עליו. אבל גם אם לא זכה לשוב בתשובה בעקבות הצרה, עדיין, הלא הוא זכה לכמה על ידי הצרה לכמה וכמה טובות. כי בכל מקרה, "איך שהוא, על כל פנים היסורים והעונשים [שבאים עליו] ח"ו ממרקים עוונותיו, וגם אפילו אם אינו זוכה להתגבר לשוב בתשובה שלימה באמת על ידי היסורים ח"ו, על כל פנים יש לו בודאי כמה וכמה הרהורי תשובה על ידי היראה מהיסורים ח"ו, ואיך שהוא, על כל פנים מגיע לו בוודאי טובות גדולות על ידי היסורים והיראה ח"ו (ליקוה"ל, יו"ד, כלי היין א,ב).

והלוא ברור לכל מאמין כי אפילו יסורים קשים ומרים, הנמשכים שנים ארוכות, טובים יותר וקלים יותר לאין ערוך מרגע אחד באשה של גיהינום, ולהיפך: סבל היסורים, ל"ע, בעולם הזה, 'מוחק' עוונות רבים מאוד, למרות שאין הוא קרוב אפילו לחומרת עונשי הגיהינום.

אולם, כל זאת, כאמור, רק אם מאמינים בכך. שלכן שעת הצרה הינה גם שעת נסיון באמונה, "ולפעמים היסורים מעקמים את ליבו יותר מהשי"ת ח"ו … ועל כן לפעמים אם אינו זוכה להתגבר, הם מטעים ומעקמים את לבבו יותר ח"ו. משום כך יש לו לאדם להקדים תמיד תפילה לצרה, על כך שלא יקלע לאותו ניסיון מר (ליקוה"ל, חו"מ, הלכות הרשאה ג,ה). אולם, אם באו כבר ח"ו, לא עלינו, יסורים על אדם, הרי עליו להתחזק בכל כוחו לעמוד על עמדו, להתפלל לישועתו – ולהתחזק באמונתו בבורא עולם.

אם יתחזק אדם בעת צרתו, יבטח בה' ויצפה לו, יודה לו על ההרחבות שהוא מרחיב לו בתוך הצרה, על נקודות האור הקטנות המסתתרות להן בתוך הצער והצרה, ויאמין בטובתו יתברך, יזכה בעזרתו יתברך לצאת בשלום, ולפחות יוכל לעבור את הצער והצרה בקלות יותר.