בעקבות דוד ורות
ז׳ בתמוז תשע״ט
"אי אפשר להיות איש ישראלי באמת ולעבוד אותו יתברך כראוי, כי אם על ידי עזות ועקשנות גדולה דקדושה; ועיקר קבלת התורה הוא רק על ידי זה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: 'מפני מה ניתנה תורה לישראל – מפני שהם עזין' ובזה תלוי כל עבודת איש הישראלי מתחלה ועד סוף"
תפילה ועקשנות, בעקבות דוד ורות
ושוב אנו עומדים בשערי היום המופלא והנשגב, חג השבועות, היום בו נפתח "שער העליון מחמישים שערי בינה".
משער זה נשפע לישראל "שכל ודעת עליון" שמביא עמו "חסד עליון ורחמים גדולים" אשר על ידו נושעים מכל הצרות ומכל היסורים ונטהרים מכל הטומאות ומכל החטאים (ליקוטי מוהר"ן ח"א נו-ז).
מדי שנה בשנה חוזר ונפתח אותו צוהר עילאי; בכל שנה ניתן לזכות לקבל את התורה מחדש; לשאוב מאותם 'מימי החסד' הנשפכים בעוז בימים אלו.
ומנגד, עומד היצר ומרפה ידיים: 'וכי אינך מכיר את עצמך?! למה לך לנסות לקבל מחדש את העול הזה אחרי שאתה רואה שבפועל אינך מסוגל לכך? אומנם אתה יודע מה מצפים ממך, אבל אין בידיך את הכלים לקיים זאת; אתה כבר מושרש ונטוע ברוע מבלי יכולת להשתחרר ממנו. מה היא אם כן החכמה לשוב ולקבל פעם נוספת את העול כשאין לך את היכולת לקיים זאת?!'
רבי נתן מאיר את עינינו בעצה המופלאה שאותה אנו מקבלים בחג זה ואשר על ידה מסוגלים אנו לקבל עול ואף לזכות לקיים את התורה, יהא מצבנו נחות ככל שיהא.
לפני קריאת התורה, בטרם אנו ניגשים לקרוא מחדש בתורה על אותו מעמד קדוש שבו קבלו עליהם ישראל את עול התורה, אנו קוראים את 'מגילת רות'.
מגילה זו מגוללת את השתלשלות התקרבותה של רות הגיורת, שהניחה את כל גדולתה ועושרה, והלכה אחר חמותה במסירות נפש ובעקשנות מופלאה כדי לקבל על עצמה את עול היהדות.
בסופה של מגילה זו נזכרת שלשלת יחוסו של דוד המלך אשר יום פטירתו חל בחג השבועות. ואכן, על שמו של צאצא נשגב זה שיצא ממנה – היא נקראת 'רות', כך אומרים חז"ל (בבא-בתרא יד ע"ב): "למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות".
במגילה זו רומזים לנו אפוא, שכדי לזכות לקיום התורה, יש ללכת בדרכו של דוד המלך, שהירבה לצעוק ולהתפלל שיזכה לקיים את התורה.
שהרי זו כל מהותו של ספר תהילים אותו חיבר דוד המלך: הוא צעק ובכה, הודה ושר, ושוב ביקש והתפלל – שמשמיים יסייעו לו במלחמה הכבדה נגד היצר וחילותיו. כל הצעקות הנזכרות בספר זה, מגלה רבינו, מכוונות כנגד כוחות הרע הפועלים בלב האדם.
דוד המלך ידע היטב שכוחו של היצר גדול כל כך ש"אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" (קדושין ל ע"ב); הוא ידע שפעמים רבות מסתאב האדם כל כך עד שאין לו אפילו התעוררות לשוב בתשובה.
אך מנגד הוא גילה את רצון ה' לסייע לכל אדם הבא לשוב, סיוע שבא לעורר את לב האדם שירצה לשוב. אלא שלשם כך דרושה התעוררות פעוטה מצד האדם, שלפחות ירצה בסיוע זה, שיבקש על כך שלב האבן שלו ימס וינקב עד שיחדרו דרכו קרני אור האמת.
את העצה הזאת הוא גנז בספר התהילים שלו; ברוח קודשו הוא ערך מזמורים שבהם גנוזות כל מצוקות הגוף והנפש שיעברו על כל אחד מישראל, והורה לנו את הדרך לזכות לקיום התורה: לבקש על זה בעצמו, שנזכה להתעורר לשוב ולקיים את התורה ושמן השמים יסייעו בידינו ללכת בדרכי ישרים – כך בליקוטי הלכות, קריאת שמע ה-יז.
"ובודאי" – מסיים שם רבי נתן – "היא עצה גדולה וקלה שהכל יכולין לקימה, כי יכולין לזכות לתשובה ולחיי עולם הבא על ידי הדיבור לבד".
זוהי מהותה של מגילה זו שאנו קוראים בחג השבועות לפני קריאת התורה; יש בה גם רמז לעקשנות הנדרשת בתפילה שכזו: עמידתה האיתנה של רות להתקרב ליהדות צריכה להיות לנו לסימן-דרך היאך להתעקש בתפילה, על אף כל הנפילות והדחיות; להתפלל ולחזור ולהתפלל מבלי להרפות.
הלא כן מלמד אותנו רבי נתן :"אי אפשר להיות איש ישראלי באמת ולעבוד אותו יתברך כראוי, כי אם על ידי עזות ועקשנות גדולה דקדושה; ועיקר קבלת התורה הוא רק על ידי זה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: 'מפני מה ניתנה תורה לישראל – מפני שהם עזין' ובזה תלוי כל עבודת איש הישראלי מתחלה ועד סוף" (שם, ברכת המזון ד-יב).
