חכם מופלג היה האבא, במוחו הגאוני הקים את בתי הייצור המופלאים שהכניסו רווחים עצומים, עצותיו המחכימות היו לעיניים לאלפי הפועלים שעסקו שם. על אף שלא תמיד הבינו למה ומדוע הוא מצווה עליהם כך, אבל הם כבר למדו שכדאי לשמוע לעצותיו שנבעו מהסתכלות מרחיקת לכת וראיית הנולד.

האב הלך והזקין, והוא השאיר בכתובים לבנו הדרכה מפורטת איך ומה לעשות במפעליו הרבים כדי שהעסקים ימשיכו להצליח ביתר שאת. אבל הבן היהיר והטיפש התנשא למלוך, אין זה לפי כבודו ללכת לחפש בכל פעם בספרי אביו מה עליו לעשות עתה, הוא יראה לכולם כי גם הוא חכם מחוכם ושביכולתו להנהיג ביד רמה. לא ארכו הימים וניצני 'פשיטת רגל' החלו להיראות, עננים שחורים העיבו על שמי המפעלים שעמדו לקרוס, והפועלים הוותיקים שזכרו את האבא ואת חכמתו החלו לבכות, 'מי יתן לנו את הימים הטובים בהילו נרו עלי ראשנו'.

הם לא בכו על העבר. הם זעקו ומיררו על ההווה ההולך ונחרב. הם עוררו את לבב הבן שישים לבו מה הוא מפסיד בהתנתקו ממורשת וחכמת אביו, רצו לזעזעו ולטלטלו שיבין את החורבן האיום שהוא ממיט על עצמו אם ימשיך ללכת בשרירות לבו המטופש, שיתחיל לפחות מעתה לשמוע לעצות המחכימות שיצילו אותו מעתה.

האבלות נשמעת כבכייה על העבר, מספידים את הבית הגדול והקדוש שהיה ואיננו. וזה באמת קשה. איך ניתן לבכות על בית או אפילו על ארמון נהדר ומופלא שהיה לפני כאלפיים שנה ונחרב, בשעה שאפילו לא ראינו אותו ואין אנו יכולים לצייר את טיבו ויופיו?! מלבד זאת, אין זה מדרכי החכמה לבכות על עבר חולף שאיננו עוד, וכפי שרבינו הקדוש אומר: "והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, סז).

אבל לאמתו של דבר, הבכייה איננה כלל על העבר. הבכיה והזעקה מופנית אלינו לעוררנו בתשובה, ולעורר רחמי שמים עלינו, על השבר הגדול שאנו שרויים בו, למען ניתן לב לעצור את החורבן.

בית המקדש הינו שורש הדעת, וכפי שרבינו הקדוש מלמדנו: "המוחין והדעת הם בחינת בנין בית המקדש, כמו שאמרו חז"ל 'כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו', ועל כן כל אחד כפי מוחו ודעתו וכפי שהוא מכניס עצמו בתוך הדעת, כל מה שהוא עוסק יותר להגדיל מוחו ודעתו, כן הוא עוסק בבנין בית המקדש" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עב).

כל זמן שבית המקדש היה קיים, היו שואבים משם דעת ומתרחקים ממעשה בהמה. האדם היה מבין את רום מעלתו בהיותו 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', ולא היה מוכן למכור את עוצם יקרת ערכו תמורת כמה הנאות סרוחות ולהפסיד תמורתם עולם נצחי. אך משחרב בית המקדש נפגם ונחרב הדעת, ואז החלו כל מאוויי העולם הזה לשלוט בנו. וכדברי מוהרנ"ת: "חורבן בית המקדש זהו בחינת פגם וחורבן הדעת, כי מחיצות הבית המקדש הם בחינת מחיצות הדעת, בחינת מחיצות פרוסות של המוחין המגינים בפני פגם הקדושה, ובעוונותינו הרבים התגברה הסטרא אחרא, עד שגרמה חורבן בית המקדש שהוא פגם הדעת" (ליקוטי הלכות, ציצית ה, ו).

אם אנו רוצים לשוב ולבנות את בית המקדש עלינו לבקש את הדעת הנשפעת ממנו, זהו מהותו של בית המקדש. מי שזוכה ומאיר בו אור הדעת, יש לו את העצה הנכונה איך להצליח בעולם הזה. ועל כן, התיקון הנצרך לנו כעת הוא להתחבר לצדיק האמיתי ולקבל ממנו את הדעת הנכון ואת העצה הנכונה על כל דבר, רק כך נוכל להצליח ורק כך נוכל לחזור ולהמשיך את בית המקדש מקור הדעת. כי "בעוונותינו שחרב בית המקדש עיקר התיקון על ידי הצדיקי אמת שהם בבחינת משה שהוא בחינת הבית המקדש" (שם, ברכת הפירות ה, יג), ו"כשיש בו דעה, שזהו בחינת הצדיק שבדור, שזוכה לדעת ומוחין, בוודאי נחשב כאילו נבנה בית המקדש בימיו, כי עיקר בנין וקיום הבית המקדש הוא על ידי הדעת והמוחין" (שם, הל' תשעה באב ה"ג).

הן על כך אנו בוכים בימים אלו. לא על העבר שהוא אין, אלא על ההווה המר. אם היינו משכילים לדעת שאנו רחוקים משכל ולחפש בספרי הצדיקים את העצה הנכונה, כי אז גם אנו היינו מצליחים הצלחה נצחית מופלאה מאין כמוה. על אף שנבערים אנו מצד עצמנו, אבל היינו יכולים להלך על פי עצותיו של הצדיק ולזכות על ידו להצלחה מופלאה מאין כמותה. אבל כאשר גברה הגאוה המטופשת, ונתעלם חינם ויפיים של דברי הצדיק והתחלנו ללכת אחר עצמנו, הרי כל עסקינו מתמוטטים ואנו הולכים וכושלים. ועל דא ודאי קא בכינן, לעורר ולזעוק ולהתעורר ולחפש, עד מתי נלך מדחי אל דחי אחר משאות שוא ומדוחים של לבנו המעוקם, הגיע הזמן להתעורר ולחזור לעצה האמיתית שהיא הצלחת חיינו, "כי עיקר כל הקלקולים הוא מחמת העלמת וחלוקת העצה כי כל התורה הוא בחינת עצות, כמו שנאמר 'לי עצה ותושיה', אבל בעוונותינו הרבים אבדה עצה מבנים ואין יודעים העצה איך לזכות לקיים את התורה, וכל זה נמשך על ידי פגם אמונת חכמים" (שם, ראש חודש ו, נד).

וכפי שהוא כותב במקום נוסף: "הצרה הגדולה מן הכל הוא ההסתלקות וההעלמה של הצדיקי אמת שנסתלקו ונתעלמו בעוונותינו ואין מי יעמוד בעדינו, כי כל חטא המרגלים וכל חטא העגל שגרמו חורבן בית המקדש היו על ידי פגם המחלוקת שחלקו על משה והתלוננו עליו ולא שמעו לדבריו, והכל בא על ידי גסות וגאות שכל אחד חפץ בכבוד, כי מי שמבטל כבודו נגד כבוד הצדיק האמת בודאי לא יפול לעולם אף אם יעבור עליו מה" (שם, נטילת ידים לסעודה ו, עד).