השמחה, העדפה או חובה?

כך מספר המשל: מלך אדיר ביקש לברר את נאמנותם של אנשיו, לתהות על קנקם ולדעת עד היכן כנה ואמיתית מסירותם לממלכה. יעץ לו איש סודו לבצע את המבחן דווקא הרחק מתחומי הארמון. 'כאן, תחת השפעת הוד מעלתו, אין כל חידוש במעשי מסירות וגינוני הערכה וכבוד. שלח אותם הרחק, למקום בו לא שמעו על מלך ומלכות; הטל עליהם שליחות מפרכת בתנאי קיום קשים וסבוכים, אם שם, הרחק מהשראת חצר המלך, בקושי ותלאה, יגלו נאמנות ויבטאו את אימונם במלך, תדע נאמנה כי אנשיך הם, בכל לב ונפש'.

* * *

אם נעצור אדם כלשהו ברחוב העיר ונשאל לשלומו, מן הסתם נשמע את התשובה 'ברוך השם'. אם נמשיך ונשאל האם יש לו סיבות להתהלך בעולם שמח וטוב לב, סביר להניח שהתשובה תהיה חיובית. לכל אדם לא חסרות סיבות להודות, להלל ולשמוח. אך לא כל אדם עושה זאת למעשה, כלומר, שמח.

החיים מתחלקים בין תקופות עליה ושפל, הצלחה ונסיגה, השמחה והאושר מופיעים אף הם בהתאם. כל אדם יודע להפגין שמחה, לחוש אושר וסיפוק בשעה שההצלחה מאירה לו פנים. יש זמנים ומקומות מיועדים לשמחה, ובמקומות הללו כולם מאירים פנים, אולם מאחורי הקלעים יש לכל אדם אי אלו פינות אפלוליות, מקומות בהם לא פוגעת קרן השמחה, כמו למשל, קשיים וכשלונות, נושאים בלתי פתורים וספקות. מן הזן הזה יש בהכרח לכל אדם, את הנושאים הללו הוא דואג להסתיר, שלא תשזוף עין זר. המקומות הללו, סבור אדם, טוב להם להישאר כך באפילה, אין צורך להחדיר לשם קרן של שמחה. נוח להזניח את מחסן העצב, לגרור רגליים קדימה ולשרוד. העצלות עניין של שגרה היא.

וכעת הבה נשאל גלויות: על מעלת השמחה כולנו יודעים; על כך שבלעדיה בלתי אפשרי להתמיד בדבקות וקרבת השם, גם מסכימים כולם, ואחרי כל זאת, האם אנו מצויים שם באמת? הבה נתבונן על המציאות: האם אנו שמחים בפועל ממש, לא רק ברעיון; לא רק כשמתאים לנו ומסתדר לנו ונוח לנו? נראה שלא ממש.

למי שייכת השמחה

השמחה נתפסת בדרך כלל – גם אצל מי שמודע למעלתה, כאפשרות בלתי מחייבת, מעלה טובה לכל היותר. חיוב של ממש, עניין שיש להכניס כוחות על מנת לזכות בו, זה עדיין לא… השמחה שמורה לזמנים בהם נוח ומתאים לשמוח.

אין ספק כי עיקרה של השמחה שייכת לעולמם השלם של הצדיקים. 'עוז וחדווה במקומו', מי שיודע ומחובר לעולם הבא, חי גם כאן חיי עונג ושמחה. לצדיקים סיבה מוצדקת לשמוח, מעשיהם זכו להם. אך שמחה במקום בלתי שלם, בבור גלות הנפש ובכבלי הספקות והבלבולים, על הנקודה הזו מעט קשה יותר להסכים.

בשבוע החולף יצאנו משעריו של ספר בראשית והשבוע באנו בשעריו של ספר שמות. ספר בראשית אפוף כולו הוד קדושת האבות הקדושים. אברהם יצחק יעקב וי"ב שבטי י-ה. ספר שמות צולל בבת אחת אל מעמקי גלות מצרים, גלות העם והנפש במקום השפל בתבל: מצרים, ערוות הארץ. בטרם יעשו שבעים נפש בית יעקב את דרכם אל מרתפי הגלות, קבעה התורה על המפתן את פרשת 'ויחי'. ובפרשה הזו טמון המפתח לירידה נכונה אל הגלות, ירידה שיש בה עליה.

על מאה ושלושים שנות חייו של עד עתה, אמר יעקב אבינו 'מעט ורעים', ואילו דווקא כאן, בממלכת פרעה המסואבת נאמר בו 'ויחי'. יעקב אבינו מצא את החיים דווקא במצרים. טמון כאן לימוד עצום. פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, היא כביכול התמצית, והיא אומרת שתכלית כל גילויי ספר בראשית אחת היא, שהיהודי הקטן ימצא חיים ושמחה בכל מקום אליו יתגלגל אי פעם. "ויחי יעקב בארץ מצרים", יעקב אבינו בחיר שבאבות, משיג את שלמותו דווקא בשעה שהוא מוצא את החיים והשמחה במעמקי מצרים. את הירושה הזו, אנו, צאצאיו, מוכרחים לאמץ, זו מהותו של יהודי, להחזיק את עצמו בכל מצב ועת, גם במצרים.

יהודי נבחן בתוככי 'מצרים'. אל המקום הזה מצפים ממך להמשיך שמחה, חיים וסיפוק. נקודת השמחה בעצם היהדות אמורה ללוות את הנפש לכל מקום אליו תתגלגל. המצוות והטוב שיש בכל יהודי, די בהם כדי להחיות את נפשו תמיד, בכל מצב. חיי אמונה הם כאלו שאינם נתונים לחסדי המצב והמקום. השמחה, באספקלריית המאמין, אינה מוגבלת לזמני הצלחה ועיתויים עליזים, נקודת השמחה קבועה בעצם הוויתינו, והיא חייבת להאיר ולהזריח תמיד.

לשמח גם את העצבות

הדברים האמורים אינם סותרים את החיוב לפשפש ולעיין בכל הדרוש תיקון ושיפור. אדרבה, זו מלאכתו של יהודי. אך באותה מידה, גם בשעת בדק בית, בנשמת המעשים הטובים אסור לפגוע. כל מצווה עולם מלא היא, כל תנועה של קדושה חתיכת חיים. יש להישמר שלא לפגוע חלילה בנשמת הטוב. מיעוט בערכן של מצוות היא פגיעה בנשמת החיים, תחילתה של קרירות וכפירה חלילה.

השמחה איננה רק עניין אישי. שמחה ממלאת מקום של עיקר בכינון מלכות שמים בעולם. יהודי שמח הוא גילוי אלוקות, ואת הגילוי הזה חיוני יותר לעשות דווקא במקום שכוח ורחוק. בהזדמנויות בהן השמחה גואה מאליה, יש לו לאדם תפקיד מיוחד, וכך אומר רביז"ל: "ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה" – בשעה שהששון והשמחה מתעצמים, היגון והאנחה בורחים הצידה. דוקא אז מוטל על הנפש השמחה לרדוף אחרי כל היגונות והגלויות, העצבויות והפחדים, ולהכריח את כל חלקי הנפש הללו להשתתף בשמחה (כביכול כתוב בפסוק: כאשר הששון והשמחה קיימים, נסים היגון והאנחה ועל הששון והשמחה "להשיגם" ולהכלילם בשמחה… רבינו מסביר זאת במשל:

"שלפעמים שבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כורחו לתוך מחול המרקדים, ומכריחים אותו בעל כורחו שיהיה שמח עמהם גם כן, כן יש בעניין השמחה. כי כשאדם שמח, אזי המרה שחורה ויסורים נסתלקים מן הצד. אבל מעלה יתירה – להתאמץ לרדוף אחר המרה שחורה דווקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באופן שהמרה השחורה בעצמה תתהפך לשמחה".

"כי בשמחה תצאו" היציאה מבור גלות תעשה מתוך שמחה. וכשיהודים של אחרית הדורות ימצאו כאן, במעמקי גלות הפרט והכלל, נקודות שמחה ואור, החושך הסמיך יהפך לאור גדול.