"שוב לא נזכה לראות את אור פניו המאירים של הנפטר הזה, שוב לא נוכל להתענג מנועם אמרי פיו, יותר אין לנו את הזכות להתחמם לאורו"… המספיד נשא קולו בבכי סוחף ועמו כל הקהל. הוא פרט על נימי הלב ועורר את הרגשות הכאובים, על ההפסד המר, על האבידה הגדולה שאין לה תמורה, על החושך העצום והחלל הנורא שנפער ונתהווה עם הסתלקותו של הנפטר דנן.

ככל שהעמיק והיטיב לצייר את העבר שנגוז ואיננו, כן גברו הבכיות והזעקות, צעקת יאוש של חדלון ואבדון שאין לה השלמה עוד.

* * *

האמנם, זוהי הבכייה על איש כשר עליה אמרו חז"ל (שבת קה: הובא בספר המדות תשובה ח"ב) "הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו"?! האם על כך אמר רבינו הקדוש (שם, יראה ח"ב) "בכיה על מיתת אדם כשר היא חשובה כמו יראת שמים"? והלא בכיה שכזו באה באופן טבעי אפילו אצל אומות העולם שבוכים על קרוביהם ומכריהם, לא יתכן שיזכו בכך בהתעוררות רגשי לב טבעיים בלבד, ובוודאי שעל זכיה עצומה שכזו צריך לעמול הרבה.

הבה נתבונן מעט בדברי מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות, קרחה ג, ג) על מהות האבלות וההספד על המת וממנו ניקח לעבוד את ה'.

לאדם בעולם הזה ישנו תפקיד עצום ונשגב: 'להטיל שלום בין העליונים והתחתונים'. הגוף שהוא מהגשמיים מחובר לנשמה שהיא מהרוחניים, ובכח 'שלום' זה יכול האדם לעורר ולחבר את כל חלקי הבריאה שישובו כולם להכיר במציאות ה' בעולם ולהתעורר לעבודתו יתברך. "כי כל אחד מישראל יש לו כח להחזיר כל העולם בתשובה ולקשר ולהעלות כל העולמות לה' יתברך, כי הוא כלול מכל העולמות, כי נשמתו מן העליונים וגופו מן התחתונים, ועל ידי התקשרות נפשו בגופו, הוא יכול לקשר כל העולמות לקרבם לה' יתברך" (ליקוטי הלכות, קרחה ג, ג).

כאשר האדם מת ונשמתו מסתלקת למעלה ח"ו וגופו נשאר למטה בתוך הארץ התקלקל השלום והחיבור הזה שהיה בין נשמתו וגופו בחיים חיותו, ועל כך צריכים להתאבל ולבכות, להשתוקק שישוב ויחזור החיבור הזה ויפעל בעולם, ועל כך אנו מרבים בהשתוקקות ורצונות ובכיה על חסרון זה ומצפים שהחסרון הזה ישוב ויתמלא. "ועל כן מתאבלים ומספידים עליו, כי על ידי הספד חוזרין וממשיכין נפש הנפטר למטה כמובא, וחוזר ונקשר הארת הנשמה בגוף הנפטר" (שם).

הוי אומר: לא זו בלבד שההספד לא בא להביע את רגשות הכליון והאבדון, אלא להיפך, כל מטרתו להתאמץ 'להחיות' שוב את כח הנפטר, להמשיך את אשר החל בעולם הזה לחבר גוף ונשמה, ולהאיר הארה זו בעולם הזה ביתר שאת. כל מחשבה של ייאוש ואבדון בעת ההספד פסולה היא ביסודה, וכמובן, שעל בהירות אמונה שכזו – לעמוד איתן גם מול מציאות של פטירה שנתפסת כסוף וקץ גמור, ולהאמין שעדיין כוחו של הנפטר קיים ויכול הוא להצמיח פרי ביתר עוז – צריך לעמול הרבה קודם ההספד.

* * *

בפרשתנו אנו לומדים על האיסור להתגודד ולקרוח קרחה על המת כחוקות העמים, והתורה מצווה עלינו: "בָּנִים אַתֶּם לַ-ה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". טעמו של איסור זה הוא, כי המוות אינו כליון, הנפשות ממשיכות להתקיים גם בעולם הבא, והקרחה והגדידה רומזים על הפסד וכליון גמור (ראה רמב"ן). אבל מוהרנ"ת מוסיף עומק לדברים: לא
רק שהנפשות ממשיכות להתקיים גם אז בעולם העליון, אלא שעלינו גם לעמול להמשיך אורו של הנפטר בעולם הזה, להבין ולהשכיל שאין מציאות של פירוד גמור, אלא העלמה בלבד. ובאמצעות כיסופינו יש לנו להחזיר ולהחיות זאת, ולהמשיך כוחו והארתו גם כאן במשנה תוקף.

לא זו בלבד, אלא שאנו מאמינים שעתה בשעת מיתה מתעצמת טובת המת, וכמו שאמרו חז"ל (יל"ש תהילים פ"ט) "והנה טוב – זה המוות". שכן, לאחר המיתה הוא מזדכך מכל הפסולת הנאחז בגוף הגשמי. כל עוד אנו מלובשים בבשר הגוף שלא נזדכך כראוי, אזי שורה כבדות ועצלות בכל הנוגע לעבודת ה', זה נתפס אצלנו כ'עבדות' ויגיעה, ולעומת זאת כל חפצי הגוף ותאוותיו נתפסים כ'חירות'. זהו החילוף האיום בין 'עבד' ל'בן' שהעלמא דשיקרא מטעה אותנו. וכאשר האדם מת ונקבר, הגוף מתכלה ומזדכך מזוהמא זו, והאדם זוכה לגלות את הנעימות העצומה בהיותו בן חביב לקב"ה שדבק בו בתורתו ובמצוותיו.

זוהי, לפי דברי מוהרנ"ת, טעמה של אזהרה זו – שלא לקרוח קרחה ולא להתגודד למת, מאחר שאנו בנים לה' אלוקינו. וכה הם דבריו המאירים: "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, סמך אצל מצוה זאת דייקא לקרותם בשם 'בנים', כי הא בהא תליא והוא טעמו של מצוה זאת, כי השם יתברך אומר לישראל: בנים אתם לה' אלקיכם, ועל כן אסור להתגודד ולעשות קרחה על מת, כי צריכין להאמין שבאמת המיתה טובה גדולה מאד, שעיקר גזירת המיתה הוא כדי לבטל ולבלות בעפר זוהמת בחינת ה'עבד', כדי שנזכה לעתיד לקום בתחיה בגוף זך ואז נזכה להיות בבחינת 'בן', כמו בן המחפש בגנזי אביו. ועל כן מקושר היטב מקרא זה בקשר נפלא, כי דייקא מחמת שישראל נקראים באמת 'בנים', בחינת בנים אתם לה' אלקיכם, על כן 'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם על מת' כי המיתה טובה גדולה כדי לזכות להגיע על ידי זה לבחינת בן בשלמות" (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ג, מה).

ואם כך באבלות על המת רח"ל, כל שכן כאשר אנו בוכים על כל סוג של נפילה או ירידה, עלינו לזכור שלא להתאבל כדרך האומות שרואים בכל דבר כיליון ואבדון, אלא נתעצם ונאמין שכל ירידה היא לתכלית עליה וצמיחה מחדש, ואם בוכים הרי זה רק בהשתוקקות וכיסופים לצמוח מחדש.