כמגדל דוד צווארך,
זה בית המקדש שנמשל לצוואר;
כשם ש[אם] ניטל הצוואר אין חיים,
כך אין לישראל חיים
מזמן שחרב בית המקדש…
(מד"ר, שיר השירים ד)

הקדושה וההערצה העצומה שחש עם ישראל לבית המקדש לא נגרמה בשל פארו והדרו, לא בשל הכבודה הרבה שמסביבו ואף לא משום שהיהדות זקוקה למרכז חשוב כמותו.

אמנם "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בנין מפואר מימיו" (סוכה נא,ב), היינו, לערכו החיצוני של המקדש קבל עולם גם היה משקל חשוב, אולם תוכנו המהותי של הבית, חשיבותו מבחינה רוחנית, גדולה לאין ערוך ובה טמון האושר העצום שבבניינו וההפסד הנורא שבחורבנו, שכן בית המקדש בקיומו הגשמי הינו ביטוי וסימן למצב עולמי מתוקן ונכון שאין כמוהו; לא רק כלל ישראל, אלא כל העולם כולו יונק חיות נפלאה ומתברך מבית מקדשנו ותפארתנו, וכך כתוב במדרש רבה: "אילו היו אומות העולם יודעין [כ]מה היה המקדש יפה להם, קסטריות (=גזוזטראות) היו מקיפים אותו לשמרו" (במדבר א). כי בית המקדש בישראל אינו סתם היכל מפואר, אלא "כל תיקונין דעלמא ביה תליין ושריין" [כל תיקוני העולם תלוים בו] כדברי הזוהר הקדוש (חלק א, רט,ב).

עוד בטרם ברא הקב"ה את עולמו, ברא את כסא כבודו, את בית המקדש (פסחים נד,א), ובשעה שבא לברוא את האור, מהיכן בראו? "רבי ברכיה בשם ר׳ יצחק אומר ממקום בית המקדש נבראת האורה" (במדבר רבה, ג). מקום המקדש, אבן השתיה שממנה הושתת העולם, כדברי חז״ל (סנהדרין צה), הינו מעין אבן הפינה של העולם ויסודו, עליו קודש הקדשים עומד.

במשך דורות "ציפה" כביכול הקב״ה לבנין בית המקדש. גדולי עולם אף הם חזו את בניינו וידעו כי שלימות מלאכת שמים וארץ תלויה בו. כבר קין והבל מתדיינים היו ביניהם: "זה אומר בתחומי בית המקדש נבנה וזה אומר בתחומי" (בבא בתרא ג), ויעקב אבינו ע״ה כאשר לפני מותו ביקש לגלות לבניו את אשר יקרה אותם באחרית הימים, הראה להם בנין ביהמ"ק (בראשית רבה צח) ו"בשעה שאמר שלמה לבנות בית המקדש היו השבטים רצין מדיינים אלו עם אלו, זה אומר בתחומי יבנה וזה אומר בתחומי" (שם צט) כל כך הכירו בחשיבותו של בית המקדש.

כל העולם עומד היה כל אותה העת כעל כסא בן שתי רגלים, כדברי מדרש תנחומא, ורק משנבנה הבית "נתבסס העולם ועמד בישובו" "כיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש, אמר הקב"ה: עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ" (זוה"ק חלק ב קמג), מיום שנוצרו שמים וארץ לא היתה שמחה לקב"ה כביכול כאותו יום שנבנה בית הבחירה (שם), שהוא מרכבתו יתברך כביכול.

בית המקדש, בהבנותו, הפיץ אורה בעולם כולו וסילק כל חושך וכל רע "בזמנא דאתבני בי מקדשא ואתעביד, אתכפיא סטרא אחרא ואסתלק מעלמא" (שם, שם, רלט) באותה עת גדולה"הוו כל אנפין נהירין עד דאשתכחו ברכאן לעילא ותתא…" גם "לא הוה יומא דלא משתכח ביה ברכאן וחדוון והוו ישראל שראן לרחצן בארעא וכל עלמא הוה אתזן בגינייהו" (שם חלק א רג), שכן בבית נכון ונישא זה היו תלויים כל תיקוני העולם, כל שפע טובה וברכה. אינו דומה אותו שפע השופע משמים בכל יום לעולם בעת הגלות, כאותו שפע ששפע בזמן המקדש. בספר תולדות יעקב יוסף (פרשת וישב) מובא שאז המשיך הקב״ה בעצמו את השפע, ולא על ידי שליח, כפי שזה בגלותנו המרה.

 את נקודת ההבדל העיקרית שבין אז לעתה אנו מוצאים בדברי רבינו הק' בליקוטי מוהר״ן (חלק ב, תורה ז), שם הוא כותב: "בזמן שבית המקדש היה קיים היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב 'צדק ילין בה' ופירש רש״י, כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות של יום. כי ישראל עם קדוש, לפי גודל רוחניותם ודקותם אין יכולין לישא עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד, על כן אנו צריכין את הביהמ"ק שיכפר עלינו בכל יום". נתאר לעצמנו: יהודים הולכים ומסתובבים בלי עוונות, טהורים לגמרי – – –

בתורה רי"ט מסביר רבינו ז"ל את עומק הענין: בבית המקדש, הוא מבאר, הצטמצם כביכול הקב"ה והתלבש כדי שיוכלו ישראל להשיגו וכך היו יכולים לקבל את עול מלכותו עליהם. לא כן כשקרע מלבושו מעליו [- 'בצע אמרתו' – 'בזע – קרע – פורפירא דיליה'] לא יכול היה בית המקדש להכיל את אור כבודו הגדול, ונחרב הבית ופסקו בני ישראל להשיגו יתברך. בתורה ס"ז שבח"ב משמע מדברי רבינו, שבימי בית המקדש היו כל העיניים פתוחות וראויות לראות כל דבר רוחני, בעיקר היה כל אחד יכול להסתכל על עצמו היטב ולדעת היכן הוא "אוחז" במידותיו…

כל דבר וערך רוחני מושרש ונעוץ בבית המקדש. במקום הקדוש הזה מרוכזים כל קדשי ישראל. "שם בבית המקדש – כותב מוהרנ"ת – שורש התורה שהם הלוחות וספר תורה שהיה מונח שם בבית קודש קדשים על האבן שתיה, ועל כן שם היו סנהדרין יושבין, כי מציון תצא תורה … שם עיקר התקרבות הגרים ובעלי תשובה, כמו שכתוב, עמים הר יקראו וכו' שפירושו על הגרים, כמו שפירש רש"י שם … ושם עיקר השלום, כי נקרא סוכת שלום" (הלכות בציעת הפת, ה,טז). התורה והתפילה מתאחדים שם והופכים לשלימות אחת, "כידוע שכל התפלות עולים דרך א"י וירושלים וביהמ"ק וכו', עד שבאין לבית קודש הקדשים לנקודת אבן שתיה, שדרך שם עולין כל התפלות למעלה … ועיקר נקודת קדושת הביהמ"ק הוא במקום הארון והלוחות שעמדו על נקודת האבן שתיה ששם מקודש מן הכל, נמצא שעיקר תכלית קדושה העליונה הוא שם במקום הארון… שעיקר שלימות הקדושה הוא כשנכללין תורה ותפלה יחד" (הלכות ראש חודש ה,יד).

ומיד כשחרב בית מקדשנו ותפארתנו "ננעלו [כביכול] שערי תפלה… נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב,ב), "מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה… פסקו אורים ותומים (סוטה מח,א) …נדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע" (סוטה מט); "מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה" (עבודה זרה ג) כביכול נסתלקה שכינתו לשמים (מדרש רבא, שמות ב) ובכיה ויללה באה בכל העולם כולו (ילקוט יחזקאל תרעט).

אנדרלמוסיה נשתררה בכל היקום. העולם הפך מבריאה מתוקנת ל"תוהו ובוהו" (זוהר א,קפב),ומשום כך אין לך יום מאז נחרב הבית "דלא שלטאה ביה לווטין וצערין וכאבין" [-שאין שולטים בו קללות, וצער ומכאובים]; מאותו יום נמהר אין הברכות שורות לא רק בתחתונים אלא "כביכול אתמנעו מעילא ותתא" (שם ע); חולה אם יבקש רפואה למכתו, הרי מיומא דאתחרב בית מקדשא לא אשתכח אסוותא בעלמא״ [-מיום שחרב בית המקדש לא נמצאה רפואה בעולם] (שם, ג,נא)רח״ל.

עוד "מתחילת ברייתו של עולם – אומר המדרש – צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב"(בראשית רבא ב). מאז נברא העולם תלויים ועומדים עניינים רבים בקיומו של בית המקדש, ולכן היה החורבן נושא לחרדה רבה משך כל הדורות שקדמו לו. כך, בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, הראה לו הקב"ה במחזה "מקדש בנוי וחרב" (שם נו); וכך כשנפגש יוסף עם אחיו בנימין במצרים ובכה על צוואריו, כוונת בכיו היתה על שני מקדשים העתידים להיות בחלקו שבארץ ישראל שעתידים להיחרב (מגילה טז,ב); וכך בשעה שעמד משה על הסנה, הראה לו הקב"ה את ביהמ"ק וחורבנו (תיקוני זוהר תיקון יב). בכל דור ודור שלפני בנין בית המקדש ציפה הקב"ה לבניינו ו"כל אותן האלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא על שלא תבעו [את בנין] בית המקדש" (מדרש שוחר טוב, תהלים יז); ולאחר שחרב בית המקדש, הרי שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, מעלים עליו כאילו הוא החריבו (ירושלמי, יומא א,א).

משנשרף בית מקדשנו – כותב רבינו (ליקוה"ל, הלכות נטילת ידיים ו,כט-לא) – כביכול נתעלם שם ה' וארבעת היסודות עליהם מושתתת הבריאה אכולים באש; אך כעת – מוסיף רבינו – יושב השי"ת ומצפה לחזור ולבנותו, ומשום כך "ראוי לנו שלא לעכב ח"ו בנין בית המקדש, רק להשתדל בבניינו; על כן מאד צריך ליזהר לקום בחצות, להיות מתאבל על חורבן ביהמ"ק".

 בכוונות האר"י הקדוש כתוב, שמשחרב בית המקדש אי אפשר לו לאדם להשיג את האור הפנימי, כלומר את פנים השכל העליון, וההשגות הגבוהות רק מקיפות את השכל ואינן נכנסות פנימה אל המוח, אשר על כן – כותב מוהרנ״ת – עלינו להתאמץ לפחות לקבל איזו הארה מהמקיפים אל תוך שכלנו, אך מאחר ש"מעת שחרב בית המקדש חשכו המאורות וכו' ואין אנו יכולין לקבל שום אור לעורר ולהקיץ אותנו", הרי אין לנו אלא לפנות לגדולי הצדיקים"שיש להם דעת גדול" שנחשבת כבנין ביהמ"ק [- שהרי שנינו: כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו) ו"רק על ידי תפלה וכח הצדיקים ממשיכין עלינו שכל ודעת שנדע שיש אור גדול לסביבנו, היינו שמקיפים אותנו שכליים וסודות עצומים והם לנגד עינינו רק אי אפשר לנו להשיגם, כי הם במופלא ממנו, שזהו בחינת הארת המקיפין הנ"ל". כלומר, בטרם נחרב הבית היה כל איש כשר מסוגל להשיג עניינים רוחניים שאינם נתפסים בשכל אנושי פשוט. הוא השיג השגות אלוקיות שסייעו מאד והכניסו טעם נפלא בקיום התורה והמצוות, העולם מתוקן היה כל כך שמושגים מעולמות עליונים נתפסו אל תוך השכל. אולם משחרב בית המקדש ישנם רק יחידים, צדיקים גדולים ונוראים, היכולים להשיג השגות כאלה, כי על כן עלינו להתקרב אליהם ואל תורתם, בכדי שנתפוס לפחות שמשהו גבוה יותר מקיף אותנו ונרגיש באותם סודות עליונים המרחפים סביבנו ואינם נתפסים בשכלנו.

* * *

בכן ראינו מעט מה הפסדנו בחורבן בית המקדש, איזה תיקון גדול לכל העולמות היה הבית וכמה סבל רוחני וגשמי נגרם בעקבות חורבנו רח"ל.

כשיבנה המקדש במהרה בימינו, יחזור העולם לתיקונו והכל יבוא על מקומו בשלום. "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב,ט); "בההוא זמנא מה כתיב ביה? ובלע המוות לנצח … בגין דיתבלע סטרא אחרא ולא יקום לעלמין" [-ומה כתוב על אותו זמן? 'ובלע המוות לנצח', שאז יעלם היצר הרע, כח הטומאה, ולא יקום לעולם!] (זוהר ב,רב ע"ב).