קרוב לאלפיים שנה שעומדים היו להיות ימות המשיח (סנהדרין צז.), אלא שלא זכינו ותחת זאת אנו מתאבלים בהם על חורבן בית אלוקינו, בבכי ומספד, באנחה, בצום, בשק ובאפר, בקימת חצות ואמירת קינות, בתפילות כסדרן דבר יום ביומו ובהרבה תקוה ואמונה שבימינו יבנה המקדש.

אנו אומרים קינות בחמשה צומות, ושרים בערגה וכיסופין "יבנה המקדש" בעת הארת הרצון, בשבת קודש.

בכל יום ויום אנו מבקשים ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, בכל סעודה מזכירין את על נהרות בבל ומבקשים ובנה ירושלים עיר הקודש.

בכל שמחת חתן שמים אפר על ראשו ושוברים כוס כזכר לחורבן בית המקדש ולחורבן ירושלים עיר הקודש.

וכל זאת על מנת להזכיר לנו מידי יום את ירושלים, כי אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכריכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

ובכל סעודה אנו מבקשים רחם נא… ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך… ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו.

על מה אנחנו בוכים?

על שאין לשכינה הקדושה מקום ובית, שכינתא בגלותא לא מצאה מנוח.

אנשים קונים בית דירה מתיישבים בו, נוטעים, חורשים וזורעים, עולם כמנהגו נוהג, ולהשם יתברך אין בית.

עד לדורנו, דור יתום כהה חושים שליבו לב אבן, היו ימי בין המצרים ימים שהרגישו אותם בכל רחוב וקרן זווית, בבית הכנסת ובית המדרש כמו בכל בית בישראל, את הצער, האנחה וההשתוקקות לגאולת עולם, מי לא שפך דמעות כמים ויצא לבו מצער וכאב על "אוי לו לאב שהגלה את בניו"? לא רק בעלי השגה, אלא מנער ועד זקן צעק לבם אל ה'.

וישנו דבר נוסף עליו תשתוחח נפשנו, בהיות הבית על תילו, היינו זכים ונקיים, צדק ילין בה, לפי שתמיד של שחר מכפר על עוונות של לילה ותמיד של בין הערביים מכפר על עוונות של יום, "כי ישראל עם קדוש לפי גודל רוחניותם ודקותם אין יכולים לישא עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד, על כן אנו צריכין את ביהמ"ק, שיכפר עלינו בכל יום, ומעת אשר חרב בית מקדשנו אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות כי אין מי שיכפר בעדנו" (ליקו"מ ב, תורה ז אות י"א).

כשעלינו לירושלים בשלשה רגלים, הן כל אלה ראתה עינינו, גילוי שכינה ומראות אלקים, והאור היוצא מבית המקדש האיר וקידש את כל נשמות ישראל, ועתה אבדנו טובה, אנו חיים בהסתר פנים, בגלות הגוף והנפש וכל תקותינו שיאר ה' פניו אלינו ויגאלנו.

רבינו הק' מבאר בליקו"מ חלק ב תורה ס"ז את ענין החורבן, הבכיה והתיקון.

שריפת בית המקדש הנקרא "מחמד עיניכם", הבית שממנו אורה יוצאת לעולם, נגרמה מפני עוונותיהם של ישראל שגרמו לבכיית השכינה, בכיה זו היא הגורמת להסתלקות מאור העיניים, מאורי אור. כי זה לעומת זה, לעומת ה"מאורי אור" ישנם "מאורי אש" שהם היצר הרע וכלל כוחותיו שעליו אמרו חז"ל "נפק כגוריא דאשא", "אנת אש" הם הם השורפים ומכלים את אור הקדושה הנקרא מאורי אור על שם האור האלוקי המחיה ומאיר בם.

אצל כל אחד ואחד מישראל ישנם ארבעה מוחין, שכששם ה' מאיר בהם הם נקראים בשם "מאורי אור".

לעומתם ישנם דמים עכורים המושרשים בארבעה יסודות שהם שורש המידות והתאוות שהם "תבערת המדורה" של אש זרה, שכשהם מתגברים הם שורפים ומכלים את כל חדרי הדעת והאור השוכנים בכל נפש מישראל,

כשכלל ישראל חטאו בעוונותיהם באש זרה הם שגרמו לשריפת בית המקדש, ולא האש שהשליכו חיילי טיטוס הרשע. שהרי אמר השי"ת לאותו רשע "ביתא קליא קלית" [=בית שרוף שרפת] אלא אותם מאורי אש, אש היצר היא ששרפה את בית המקדש.

התיקון לזה הוא קימת חצות, עליה הזהיר רבינו "על כן מאוד צריך ליזהר לקום בחצות להיות מתאבל מאוד על חורבן ביהמ"ק" (שם)

"עיקר עבודת איש הישראלי… לקום בחצות לילה" (שיחות הר"ן ש"א). לא עצה טובה או הנהגה קדושה, אלא עיקר עבודת איש הישראלי.

מוהרנ"ת בביאוריו המופלאים כתב שהבכייה שבאה ממותרות עכירת הדמים, וכשנעשית בלילה, שהוא בחינת אש (כמו שכתוב 'כמראה אש לילה'), אותם דמעות שתכליתם היא לחזור ולהידבק במה שאנו בעוונותינו נתרחקנו ממנו, הם אשר בכוחם לתקן את בכית השכינה, ולהפוך את אותם כוחות הרע "מאורי אש" ל"מאורי אור" ואת אש היצר לאש של קדושה, לרשפיה רשפי אש שלהבתי-ה.

בשלושת השבועות האלו, בזמן בו גזרו חז"ל להתאבל ולזכור את חרבן ירושלים והבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו צריכים אנו להשתדל יותר ויותר לקום בחצות לילה ולשפוך כמים לבנו נוכח פני ה'.

לבכות לא רק על חרבן הבית, אלא גם "על היכָלִי אבכה יומם ולילה" על הֵיכָלִי דייקא, על מאורי אור היכלי דעת ה', מקום החיות והשפע האלוקי שבכל אחר ואחד, שהחריב בעוונותיו(כמבואר בליקו"מ ב תורה ק"א ועוד מקומות) כי אם אבכה על חטאי ואַזכך את נפשי, רוחי ונשמתי מאותם מאורי אש, אתקן את חלקי בשריפת בית אלוקינו.

יהי רצון שאור חדש יאיר השי"ת על ציון ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו. אמן.