עולם הפוך הוא עולמינו, או שמא עולם מוּחלף.

להיותנו כאן קדם מאורע, והוא משפיע על כל פינה בחיינו. פשוט החליפו אותנו.

בסיפורי מעשיות מספר רבינו ז"ל על מילדת שהחליפה את בן המלך בבן השפחה (מעשה מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו). כך שבן המלך גדל לו בבית השפחה, ואילו בן השפחה מתגדל כנסיך בבית המלך. הסיפור הזה ממש לא רחוק מהמציאות. בעצם, הוא פִשרה של המציאות.

כל אחד מאיתנו, במהותו הוא בן מלך. אולם, במיקומו החיצוני, על-פי-רוב בבית השפחה הוא שרוי. הוא משוכנע לגמרי כי הוא עבד עבדים, הוא מורגל בעבודות עבד, ומיועד לתפקיד משועבד כלשהו, בהווה ובעתיד גם כן. הטעות הזו משפיעה אפילו על חוש הטעם וההרגשה שלנו. עבד רגיל לשאת משאות כבדים ולהתמודד שעות רצופות עם מלאכת כפיים מפרכת; נסיך לעומתו, לא מסוגל לשאת עבודת כפיים יותר מכמה רגעים.

הנשמה הנסיכית שלנו, מתגעגעת לחיי הארמון. העיסוקים החומריים הם לה לזרא. מאז היותה כבולה בגוף הבשר אליו שוגרה ביום היוולדנו, היא איננה מצליחה לרדת לעומק הטעם המוזר והאיום כל כך שמגלה גופינו במה שהוא מכנה 'אוכל'. אין לה חשק ולא כח ולא עניין בכל מה שכל כך מעניין את הגוף הנגוף. עבורה, הדבר הענוג ביותר הוא עבודת השם ובתחום הזה כל מאמץ לא נחשב אצלה לקושי.

והגוף, כמו גוף, אם הוא צדיק גדול ו'עושה טובה' ופועל לפנים מן השורה, הרי הוא חורק שיניים בהבלגה יתרה, מוותר על אי אלו תענוגות, ומקצה לה לנשמה תחום כלשהו לעבודת הבורא. מצב שכזה, מלמד רבי נתן, הוא מצבו של עבד. עבדות קדושה, ברוך השם, אבל עבדות. בן חורין הוא מי שגופו יורד סוף סוף לעומק טעמה של נשמתו. גוף שכזה כבר אינו עושה טובות לנשמה, הוא פועל איתה יחד, מתוך חירות ושמחה.

וזה לוקח זמן, וזה כדאי.