משל…

מעשה בבן מלך אחד שהיה יחיד לאביו ולאמו. מפונק היה הבן והוריו לא חסכו ממנו שום תענוג ושעשוע שבעולם. ממון רב מסרו בידו, והוא הלך ושוטט בעולם, עשה ככל העולה על רוחו, זלל בשר, סבא יין, ומילא כריסו במעדנים ומגדנות לרוב.

מתוך פינוקו, לא חש בן המלך בחולי כבד הממשמש ובא עליו בעקבות אכילתו היתירה, שתייתו המרובה ומילוי שאר תאוותיו המוגזמות, משום שקוע היה מאד ברדיפת התענוגות ולא שם לב לגופו ההולך ומדרדר.

עד כי באחד הימים, כאשר היה בארמון אביו, נפל על הארץ מתעלף, וכל גופו רועד מקור וחום יחדיו. המלך והמלכה שהוזעקו אליו נחרדו למראה עיניהם וציוו על רופאיהם להצילו. עד מהרה עוררוהו הרופאים מעלפונו והניחוהו על המטה אולם מצבו הלך והחמיר משעה לשעה. עמלו הרופאים להתחקות אחר סיבת התמוטטותו, וימצאו את כל גופו במצב נורא: מכף רגל ועד ראש כולי מלא חולי. מצבו היה כה גרוע, עד שהרופאים התייאשו מלמצוא תרופה למחלתו.

גדולי הרופאים שבממלכה שהוזעקו על ידי המלך, אף הם משכו ידיהם ביאוש וטענו כי לא ניתן לרפאותו. צער הוריו, המלך והמלכה, ויגונם היה עמוק מאוד והם שקעו ביאוש.

השמועה על מחלת בן המלך התפשטה ועשתה לה כנפיים עד שהגיעה לרופא אחד, מומחה מאוד, שהזדרז מייד ונסע לארמון המלך. פרץ המלך בבכי והתחנן לפניו שישתדל וינסה לרפא את בנו, החולה האנוש.

הלך הרופא לראות את החולה, ולאחר שבדקו בדיקה יסודית, אמר לאביו, המלך: אכן. קשה רפואתו מאוד וכמעט שאינה מציאותית. אולם, נותרה עוד תרופה אחת לנסות ויש סיכוי שהיא תעזור. אבל – המשיך הרופא – איני יודע אם להציע לך את התרופה, שכן קשה מאוד לבצעה".

"אמור!", קפץ המלך: "אין דבר בעולם שיקשה עלי לעשותו עבור רפואת בני!" בפנים עגומות ענה הרופא: "אמת היא, כי בנך חולה כל כך עד שאי אפשר כבר לתת לו שום תרופה. אולם, ישנן תרופות מסוימות, שכמות קטנה מהן עולה סכומי עתק, ומהתרופות האלה צריך לקנות חביות שלמות ולשפוך על בנך. מובן, אמנם, שכל הכמות הזו תאבד, אולם בכל זאת גופו יתחזק קצת, מה גם שיתכן שמעט מתוך מה שישפכו עליו יכנס גם לפיו משהו – ועל ידי זה אולי גם תהיה לו רפואה.

אורו עיני המלך, ומיד הזעיק את עבדיו, מסר בידם הון תועפות וציווה עליהם לקנות את התרופות היקרות עליהן המליץ הרופא. לא עבר זמן רב ודליים רבים מאותו הרכב רפואי יקר נשפכו על בן המלך שאמנם הלך והחלים מרגע לרגע עד שנרפא כליל.

* * *

…ונמשל

כזו, ועוד יותר, אנושה היא מחלת הנפש הרוחנית של בני הדורות האחרונים. תאוות, גשמיות ובלבולים לרוב פוגעים בכל נשמה ומשחיתים אותה עד תום. והמלך – הקב"ה, מצטער על בניו אהוביו מאד, ובוכה עליה כביכול ואילו הבנים שוקעים יותר ויותר בחליים, כשרופאי הנשמות – הצדיקים כמעט ונואשים מלהושיעם ישועה רוחנית אמיתית.

ירד אפוא לעולם, הרופא המופלג בחכמתו, הצדיק הגדול רבי נחמן, בדי לרפאות את מחתינו ולהעלות מרפא לפגעינו, נגעי לבבנו ומכאובינו. ותחבולותיו, אף הן, יקרות עד מאד: כל תרופה, כל עצה, כל תורה, כל שיחה וכל סיפור שלו – מאור הגנוז לצדיקים הם. מהם הוא שופך עלינו כמויות עצומות, מהם הוא משפיע עלינו "תורות נפלאות ומעשיות ושיחות נפלאות ונוראות… אף על פי שלכאורה נראה שכמעט הכל הולך לאיבוד חס ושלום, אף על פי כן, ריח טוב קולט, וברבות הימים, אולי נזכה לחטוף מהם איזה טיפה יקרה ונפלאה לתוך פינו ופנימיותנו, עד שעל ידי זה, אולי יש תקוה שנזכה לרפואתינו הרוחנית השלימה ברוחניות (חיי"מ סו"פ מעלת תורתו).

– זוהי שיטתו של רבינו הק', וכך הצליח להחדיר בנו ניצוצות קדושות ונוראות אפילו ולמרות מצבינו הרוחני העגום.