כשם שאנו עוסקים בתפלה מדי יום ביומו, כדבר שמובן מאליו, כך שומה עלינו לדבר ולכתוב בכל פעם מחדש, אודות יקרת וחשיבות עסק התפלה, על מנת להבליט את גודל התועלת וכוחה העצום של התפלה. כי עלינו לדעת שעד כמה שאנו עוסקים בתפלה, אין עדיין ביכולתנו לצאת ידי חובתנו כפי שמרומז בדברי חז"ל: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו".

מבואר בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה ב') שעיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבוש הכל משם כמו שכתוב (בראשית מ"ח) "בחרבי ובקשתי" ופירש אונקלוס "בצלותי ובבעותי" [=בתפילתי ובקשתי] והמסקנה המתבקשת מכאן היא שכדי לזרז את ביאת המשיח, על האדם להשתמש עם אותו כלי הנשק שהמשיח עצמו ישתמש בו במלחמתו, דהיינו בתפלה כנ"ל.

אציג בזה כמה רעיונות שעלו במוחי בענין זה:

על לעתיד לבוא כתוב הפסוק "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". ראשי תיבות של המילים 'כ'י ב'יתי ב'ית ת'פלה, (האותיות כ,ב,ב,ת) הם בגימטריה משיח בן דוד. כי כאשר יבוא המשיח, יתגלה ביתר שאת גודל ענין התפלה. ולעתיד לבוא יבינו העמים שישראל זכו להתקיים בגלות הארוכה הזו מעל לדרך הטבע, הודות לריבוי התפילות שלהם. ואז יכירו הגויים בגודל ערכה של התפלה, וגם הם ירצו לעסוק בתפלה, כדי לזכות לנפלאות. ולפי זה אפשר לפרש את הפסוק (תהלים קכ"ו) "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו" דהיינו, הנסים והנפלאות שעשה השם יתברך עם ישראל בזמן הגלות, היו בגלל תפילתם. כי המלה "גדול" מרמז על נסים כמ"ש בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ס"ז: "כי כל הניסים והגדולות שעשה אלישע, כולם היו על ידי תפילה, כמו שאמרו חז"ל (מגילה כ"ז) על פסוק 'ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע' ואלישע כי עביד בתפילה הוא דעביד" [=ואלישע, כשעשה – בתפילה עשה]. כי על כן יאמרו הגוים שגם הם רוצים לעסוק בתפלה, כדי לראות נפלאות הבורא בבחינת הגדיל ה' לעשות עמנו.

התפילה היא בבחינת "תשועת עולמים" הן בזמן הגלות והן אחרי הגלות וזה מרומז בסוף הזמר של ליל שבת "כל מקדש שביעי" שם כתוב "צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים ה' אלקי ישראל אהבת תמים, ה' אלקי ישראל תשועת עולמים" וסופי התיבות [האות האחרונה בכל מילה]של המילים: הימים' ה' אלקי' ישראל' אהבת' תמים' (האותיות: ם,ה,י,ל,ת,ם, שערכם המספרי הוא 525) בגימטריה תפילה (שערכה המספרי בכתיב מלא הינו 525), דהיינו – התפילה היא בבחינת תשועת עולמים כנ"ל.

מבואר בליקו"מ תורה מ"ט שתפלה היא בחינת מלכות דוד כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט) תחת אהבתי ישטנוני – ואני תפלה, היינו שכל חיותו של דוד המלך ע"ה היה מבחינת התפילה – ההודאה והבקשה, כי בו היו כל התכונות השייכות למלכות דקדושה, כי הוא היה בבחינת מלכות; וכמו שהמלכות דקדושה היא בחי' "דלי"ת" (כמבואר באריכות שם בתורה הנ"ל) דלית לה מגרמה כלום [=שאין לה משלה כלום], כך מצינו אצל דוד המלך ע"ה שהיה ראוי להיות נפל, ואת שבעים השנים שחי, קיבל מאדם הראשון כמו שאמרו חז"ל, נמצא אם כן שהיה בבחינת לית לה מגרמה כלום, וכל יום היה אצלו הולדה חדשה ממש, וכל חיותו היה ממשיך על ידי תפילה, כמו שכתוב תפלה לא-ל – חיי (שם מב) כדברי רבינו ז"ל בתורה ט'. שהיה מתפלל ומתחנן להמשיך לו חיות חדשה בכל יום.

וגם היה מרבה בשבח והודאה להשי"ת על העבר, ובכל יום ויום שחי, הרגיש בזה את נפלאות מעשי השם יתברך, והיה מודה על זה ומשבח כמו שכתוב (שם קל"ט) "אודך על כי נוראות נפלאתי, נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד".

בתיבות אלו, ונפשי יודעת מאד, מרומז גם סוד הנ"ל, כי הם ר"ת "יום", ו'מאד' מרמז על הסטרא דמותא כידוע, היינו כי דוד המלך ע"ה ידע היטב שכל יום שלו הוא בבחינת הצלה ממות.

וכך לימדנו רבינו הק', שספר תהלים שיסד נשאר מקור הישועות לכלל ישראל בכל הדורות, שכל אחד יכול למצוא עצמו בתפילותיו של דוד המלך, כי אמרם בקדושה כל כך, שכלל בזה את כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ע"ג) וזהו דוד מלך ישראל חי וקיים, ר"ת הוא גימטריה ס"ח, דהיינו בחינת שיחה ותפלה (כמובא בענין פסח: פה סח) והוא גם גימטריה 'חיים' דהיינו שאת הנצחיות הזו השאיר לדורות התפלה וההודאה.

כתוב בהפטרת "שבת שובה" קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד ג) פירש רש"י שם: ונשלמה פרים: שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו ע"כ. כאן מפורש גודל כח התפילה, במיוחד בזמן הגלות וחורבן ביהמ"ק שאין לנו קרבנות וכו'. ונראה לרמז בתיבות ו'נשלמה פ'רים ש'פתינו שהם ר"ת השם הק' שפ"ו בגימ' "דוד בן ישי",(כמובא בספה"ק בשם מוהר"ש מאוסטרופולי זצוק"ל) מרומז בזה גודל חשיבות כח תפילותיו של דוד המלך ע"ה בספר תהלים, שפרקי התפילות שלו הם המגן והמחסה לנו עד עתה בעקבות משיח.

ברגע שהשכל האנושי מפסיק להשיג יותר, משם מתחיל לפעול הכוח של התפלה והאמונה. כי האדם זוכה רק לאמת לאמיתו כאשר הוא מרגיש את פחיתותו והגבלת כוחותיו. וזה מרומז במה שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (קהלת ו) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, וזהו הר"ת של א'מרתי א'חכמה ו'היא ר'חוקה מ'מני, בגימטריה רמ"ח שהוא נוטריקון מ'לא ר'וח ח'כמה, כי שלימות החכמה, בבחינת מלא רוח חכמה, הוא דווקא כאשר ישכיל האדם שרחוק ממנו החכמה כמו שאמר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פ"ו, ואז יעסוק בתפילה, שעל ידה יגיע האדם לחכמה יותר גבוהה, מה שלא השיג מקודם.

בפרשת ויצא כתוב "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם וכו' ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו' וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". ויעקב הוא בחינת שכל, כי כן תרגום המלה "ויעקבני" – "וחכמני". וחז"ל דורשים ש"ויפגע" הוא לשון תפילה. "וילן שם כי בא השמש" מרמז על הסתלקות המוחין כי שמש הוא בחינת שכל כמבואר במקום אחר. "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". סולם בגימטריה קול, דהיינו הקול נמצא בארץ ואפשר להשתמש בו; אבל ראשו, דהיינו שורש הקול, בשמים, בבחינת משמים השמעת קולך. והחלום בא לרמז ליעקב אבינו ע"ה שקול התפלה של האדם נשמע היטב למעלה, כי שם השורש שלו כנ"ל. יעקב אבינו ע"ה עסק כל הזמן בתורה בבית שם ועבר כדי להגיע לשלימות בעבודת השם, וכאשר פגע במקום וילן שם נודע לו גודל כוחה של התפלה כי זכה להתגלות השם יתברך דווקא במקום הזה ולכן אמר אחר שהקיץ משנתו "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" דהיינו כל הזמן לא ידעתי גודל כוח התפילה עד שהגעתי למקום הזה.

מי זאת עולה מן המדבר וגו' (שה"ש)

הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, דהיינו של ישראל, כי עמך כולם צדיקים כמו שכתוב במ"א, והשם יתברך רוצה שינצחו אותו בתפלה, כמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה קכ"ד וז"ל: "שיר מזמור למנצח, זמרו למי שמנצחין אותו ושמח (פסחים קיט), כי כשמדבר לפני הקב"ה ומפרש שיחתו בטענות ובקשות, רוצה לנצח את הקב"ה כביכול, והשי"ת יש לו תענוג מזה ועל כן שולח לו דיבורים שיוכל לנצח אותו כביכול כדי לקבל התענוג, כי בלא זה בוודאי לא היה אפשר לבשר ודם לנצח את הקב"ה, אך השם יתברך עצמו שולח ומזמין לו דיבורים וטענות לנצח אותו כנ"ל עכ"ל.

וזהו מי זאת בגימטריה נחת כי נחת רוח עולה למעלה מן האדם המדבר לפני הקב"ה כדי לנצח אותו כנ"ל.

את כח הדיבור, כדי לפרש את שיחותנו כראוי, שנוכל לנצח את הקב"ה כביכול, אנו מקבלים מהצדיק; כמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה רי"כ וז"ל: "כח הדיבור בא על ידי התקשרות לצדיקים כמובא "פה איתקריאת מסטרא דצדיק". גם מובן מדבריו הקדושים בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ב' שהתקשרות לצדיקים בזמן התפילה היא סגולה שיוכל לכוון היטב בתפילתו ולגרש את המחשבות זרות שבתפילה. ותפילה בלא כוונה היא כמו גוף בלי נשמה, ומבואר בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה כ"ב שהחכם האמת הוא בחינת נשמה לעם, שהם נגדו בבחינת בשר הגוף. נמצא שעל ידי התקשרות לצדיק נעשה איחוד של גוף ונשמה וזהו גופא אזהרת חז"ל תפילה בלא כוונה וכו' היינו בלא התקשרות להצדיק שהוא הנשמה כנזכר, ועל ידי התקשרות להצדיק יכול לכוון היטב בתפלתו ולפעול מה שצריך.