התפילה במלחמה האחרונה

ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת.
ותפילה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו, דהיינו במדינתנו בלשון אשכנז, כי בלשון הקודש קשה לו לפרש כל שיחתו, וגם אין הלב נמשך אחרי הדיבורים מחמת שאינו מורגל כ"כ בהלשון… ובלשון אשכנז יכול לפרש כל שיחתו.
ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך. הן חרטה ותשובה על העבר, והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום והלאה באמת, וכיוצא בזה, כל אחד לפום דרגיה. ויזהר מאוד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיוחדת כנ"ל. ושאר כל היום יהיה בשמחה.
והנהגה זו הוא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך. כי זאת הוא עצה כלליות שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה', או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך, על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאיתו יתברך כנ"ל. ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אעפ"כ זה בעצמו טוב מאוד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו יתברך.
ודע שכמה וכמה צדיקים גדולים מפורסמים סיפרו שלא באו למדריגתם רק על ידי הנהגה זו.
והמשכיל יבין מעצמו גודל מעלת הנהגה זו העולה למעלה למעלה. והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כולם יכולים לנהוג הנהגה זו ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה, אשרי שיאחז בה.
השתפכות הנפש

חסידי ברסלב היו נוהגים לומר, שאלמלא לא התקרבנו לרבי נחמן מברסלב אלא כדי לדעת על עצת ההתבודדות, דיינו. כל אדם יכול להרגיש את הזמינות של דרך כזו המצריכה רק פה ולב, ואת הרלוונטיות שלה, כמו גם את הנחיצות שלה, לכל אדם ואדם. "דבר השווה לכל נפש מקטן ועד גדול", כנאמר בדברי רבי נחמן. כל דבר המתרחש בחיי האדם יכול לבוא כאן לידי ביטוי ותיקון, כשלאורך הדרך האדם לא הולך יותר לבדו, אלא הוא עומד לפני ה' בתפילת חיים מתמדת. הוא המדריך והמכוון, הוא זה ששומע כל מילה ומקשיב. עצם המעמד הזה מהווה זכיה גדולה בפני עצמה. מה עוד שהוא גם עונה, תומך ומסייע לכל אורכה של הדרך. לא אחד הוא האדם, אלא מאוחד עם בורא עולם.

הדברים שלמעלה מופיעים בתחילת "השתפכות הנפש", ומקורם בליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה כ"ה. התורה הזאת היא המקור המרכזי בליקוטי מוהר"ן לכל הנושא של ההתבודדות; מהי בדיוק, מה נחיצותה, כיצד יש ליישם אותה והדרכות נוספות לגביה. קיימות עוד עשרות שיחות והדרכות מרבי נחמן בנושא זה, אבל בתורה זאת באה בפעם הראשונה ההדרכה המפורטת הבסיסית על עצה זו.

נקודת שבולטת בהתבודדות היא השייכות שלה לכל אדם ולכל רגע נתון בחיים. ישנן הרבה עצות שהאדם יכול לדעת מהן, אבל הן מצריכות ממנו מצב נפשי מסוים או מדרגה כל שהיא. הרבה פעמים הקושי הוא לא ביישום העצה, אלא בהגעה למקום ממנו אפשר לקיים את העצה. שואל האדם את עצמו, מהי העצה לקיים את העצות? כותב על כך רבי נתן: "על פי רוב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה, על כן העיקר הוא תפילות ותחנות ובקשות" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב קא). כוחה הגדול של התפילה וההתבודדות, הוא נתינת הדרך מכל מקום לכל מקום: מכל מקום, כי אין תפילה השבה ריקם, ולכל מקום, כי בישועת ה' ורחמיו יגיע האדם אל תכליתו. ההתבודדות הופכת את התפילה לדרך קבועה ומתמשכת בחיים, ולא רק כאמצעי בזמנים מסוימים. היא משמשת כעצה של כל העצות, ודרכה מגיע האדם לכל דרך שעליו ללכת בה.

הידיעה על כך שיש דרך כזאת שיכולה להתחיל מכל מקום היא בהחלט לבדה מתנה גדולה, אבל לא בכך תם עניינה. הפרקטיות שלה היא לא רק אמצעי טוב ונוח, אלא יש צורך חיוני דווקא בדרך כזו בדורנו, כפי שנראה בהמשך הדברים.

"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל". מהי גדולתה של העצה? גודל, הרי, הוא תמיד עניין יחסי. במספר מקומות אנו מוצאים שדבר יכול להיחשב כגדול כאשר הוא מקיף וכולל פרטים אחרים. "אתה החילות להראות את עבדך את גודלך" (דברים ג, כד) ומבאר רש"י שגדולה זו משמעותה מידת חסדו של הקב"ה, ומציין לפסוק "ועתה יגדל נא כוח ה'" (במדבר יד, יח) שנאמר לאחר חטא העגל. משה רבנו ביקש אז שיגדל כוחו של הקב"ה ולא יכלה את החוטאים, אלא חסדו וגילויו יצאו גם מהמקום של החטא. כשבאים לתאר את ההתבודדות אומרים עליה שהיא עצה גדולה – עצה כוללת ומקיפה, כל אדם וכל מצב בחיים, בכל מעמד נפשי שהאדם נמצא בו. בהמשך הדברים ניתן למצוא סמך למשמעות הזאת של גדלות: "והנהגה זו הוא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך, כי זאת הוא עצה כלליות שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה'… על הכל יפרש שיחתו". אם זאת כוונת הגדולה אצלנו, נמצא שהזמינות של העצה מודגשת כבר בתחילת הדיבור על ההתבודדות, ועל כן יש למצוא בה משמעות נוספת מלבד הפרקטיות שבה. הדברים של היום יתמקדו יותר ברקע של הצורך בעצה כזאת דווקא בימינו, הזמן של עקבתא דמשיחא, ובפעם הבאה בעז"ה בהרחבה יותר על העצה בעצמה.

* * *

הזמן של עקבתא דמשיחא מוזכר בדברי חז"ל (סוטה מט.) בתור זמן מאוד קשה, הן ברוחניות והן בגשמיות. "בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר… מלכות תהפך למינות ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות …וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת… אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים". המציאות עצמה הופכת לכל כך חסרת סיכוי, והתנא רואה להוסיף ידיעה נוספת בגלל זאת – "ועל מי לנו להישען? על אבינו שבשמים". הרי התפילה והביטחון בה' נכונים לכל תקופות העולם; מכך שהתנא מדגיש את מציאותה של התפילה בהקשר לזמן עקבתא דמשיחא, סימן הוא שהפיתרון היחיד שיכול לפתור את המציאות שהולכת שמסתבכת הוא רק התפילה. תמיד היא הייתה נצרכת ושייכת, אבל כעת בירורו של העולם נמצא בתפילה. דברים אלו מזכירים את דברי רבי חיים וויטאל המצוטטים לרוב, שעבודת הדורות של עקבתא דמשיחא היא התפילה, היא הכוח שיכול להביא חיים לדורות כאלו. גדולי ישראל במשך מאות שנים כבר הודיעו שהעולם הגיע למצב של עקבתא דמשיחא, ולכן יש משמעות גדולה עבורנו בהבנת נושא הזה.

למה המצב צריך להיות קשה כל כך לפני שהמשיח בא? למה כשהעולם מגיע לקראת סיום כל המציאות שבתוכו מסתבכת ומדרדרת? רבי נתן מתייחס לסוגיה זו, ורוב הדברים הבאים מבוססים בדבריו שם (ליקוטי הלכות, הלכות משא ומתן ד, יג-טז): "וכמו שרואין בחוש שהגמר קשה וכבד מאוד מאוד… כי הגמר הוא בחינת אחרית, ואין זוכין לקשר האחרית בראשית, שזהו תכלית כל המצוות והעבודות כנ"ל, כי אם כשזוכין לגמור המצוה בשלמות, ועל כן מתגרה על זה הבעל דבר מאוד". יש קושי מיוחד שמופיע בסוף כל תהליך רוחני ואפילו בכל מצווה שהאדם מקיים, בגלל שבסיום הדבר נעשה קישור של הסוף עם ההתחלה. ר"נ מבאר בדבריו שם שבסיום של המצווה נמצא הקישור שלה לה', שהרי עד שהמצווה לא שלמה היא עדיין לא מצווה, ורק ברגע שמסיימים אותה היא יכולה להוות קשר בינינו ובין ה'. הקישור שבינינו ובין ה' הוא למעשה מטרת כל המצוות, שהן "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – חיבור הקב"ה עם הנהגת העולם, המקום בו הוא מופיע בפועל, שבמלים אחרות נכללים בזה גם עם ישראל. הקישור של הראשית, המקום שממנו יצא הכל, אל האחרית, המציאות שמתקיימת אחרי ההופעה של ה' בעולם. בסיום הדבר האדם מקשר את כל המציאות אל שורשה שנעוצה בהתחלתה, ועל כך מתגבר היצר ביותר, כי זה הדבר שהוא הכי רוצה למנוע – את חיבור העולם הזה לה'.

יהיה יותר קל להמחיש את משמעות הקישור של הסוף וההתחלה מהמקום של עקבתא דמשיחא. רבי נתן מבאר שהקושי של עקבתא דמשיחא הוא הקושי שנובע מהסוף, כי זהו הזמן שכל המציאות צריכה לחזור לשורשה. "וכן בכלליות העולם, כי עתה בדורות הללו שהם עקבות משיחא, עתה הוא בחינת אחרית, בחינת אחרית הימים שעל זה התנבא משה רבנו עליו השלום בתורתנו הקדושה "בצר לך ומצאוך באחרית הימים האלה" וכו', ובשביל זה התגרה עצמו הבעל דבר עתה מאוד מאוד בישראל, ורבים מבני פריצי עמנו נכשלו ונפלו ונתעו… וגם האנשים הכשרים קצת נפלו בטרדת הפרנסה ונרפים מן התורה".

העולם, מתחילה, נברא כיצירה של ה'. אחר כך הגיע זמנם של בני האדם. יכולה להיווצר ואכן נוצרה תפיסה שבהתחלה היה סיפור אחד, ועכשיו הסיפור סובב סביבנו – אנחנו האחרית, אנחנו המצב הסופי. האדם ניתק את הבורא מהעולם וחשב שעכשיו הכל מסתובב אודותיו. כשהעולם מגיע לקראת סופו צריכה ליפול ההכרעה הסופית – האם האדם מנתק את עצמו ואת העולם מה', או שהוא מקשר את הסוף להתחלה. בגלל שהמבחן העיקרי נמצא עכשיו, פועלים כל כוחות הטומאה והכפירה במלחמה הסופית על מהותו של העולם: האם זה יהיה ה' או האדם. המבחן נמצא דווקא בסוף, כי הקישור בין העולם ובין ה' מופיע במלוא עוצמתו דווקא ככל שהעולם מתרחק מנקודת ההתחלה שלו, ויכול להתקיים כעולם בפני עצמו. באחרית הימים חלקי התמונה נשלמים סופית, ועל כך המלחמה הגדולה.

בגלל שאופי התקופה מצריך מאיתנו לגלות קשר איתן ואמיץ עם ה' עוד יותר מכל הדורות הקודמים, שהרי ההתגברות הגדולה ביותר של הרע בכל מהלך ההסטוריה מופיעה בתקופה זו, נצרכות עצות מיוחדות של עקבתא דמשיחא. כפי שרבי חיים ויטאל כותב, עבודתו של דור עקבתא דמשיחא נמצאת בתפילה. על הרקע הזה מופיעה ההתבודדות שביכולתה לקשר את האדם מכל מקום לה'. פעם היו דרכים ועצות רבות, אבל היה זה בזמן שבני האדם עדיין הכירו את הדרכים וידעו כיצד ללכת. בחושך ואפילה כמו של ימינו איננו יכולים לראות את אותן דרכים גלויות בפנינו. ובלי דרך, איך נוכל לקשר את עצמנו לה' ולהתחבר אליו מכל מקום? על ידי התפילה האישית שיוצאת מכל מקום אפשרי בו נימצא, כשכל בעיה וקושי בחיים יועמדו לפני ה' והוא זה שייתן להם מענה. החיבור עכשיו לא נוצר מכוח דרך שפילסנו לעצמנו, אלא שפשוט פתחנו את הפתח לה' להיכנס לכל המקומות בהם נימצא, והוא זה שיקרב אותנו אליו. "…וכולם רוצים שהשם יתברך יעורר אותם ויחזירם למוטב… אבל כשיודעים ומאמינים בהאמת, שהשם יתברך בוחר בזה בעצמו שיהיה רצוננו וחפצנו תמיד להתקרב אליו, כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… מי שידע כל זאת, באמת בודאי בקל ישוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, אפילו אם יעבור עליו מה, כי תמיד יוכל ליקח דבורים מאתו יתברך אם ירצה, עד אשר סוף כל סוף ישוב אליו וירחמהו" (רבי נתן, הלכות קריאת שמע ה, יח). התפילה לא מחפשת את הדרכים הסלולות מכבר, אלא היא מפלסת לעצמה דרך חדשה מכל מקום שהוא, ורק בה אנו תולים את תקוותינו לחבר את עצמנו ואת העולם לה'.

הרחבת הדברים – בפעם הבאה אי"ה.