"וטוב שיאמר האדם בשעת התבודדות: היום אני מתחיל להתדבק בך! ויעשה בכל פעם התחלה, כי כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות; וכמו שאומרים, שההתחלה היא כמו חצי דבר של כל המעשה" (ליקוטי עצות, התבודדות, אות יח).

ניסיון העבר משאיר בנו לעתים טעם מר. בין אם היו אלו הכשלונות שכאבו לנו, או סתם חוסר מימוש עצמי ותחושת עול ללא שום שייכות. רוצים להתחיל מחדש, והפצעים גם הם נפתחים מחדש, וכך שוקעים ביגון. איך יוצאים מזה?

בקטע שלפנינו מובא נתון שבעזרתו נוכל לעמוד יותר על מושג ההתחדשות. "כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות; וכמו שאומרים, שההתחלה היא כמו חצי דבר של המעשה". במבט ראשון תמוה היכן נמצא הנימוק בכך לעובדה שיש להתחדש.

הגמרא במסכת יומא (דף כט ע"א) אומרת: "מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא"- לימוד דבר שנשתכח מחדש קשה יותר מלימוד דבר חדש שלעולם לא נלמד. הגמרא מביאה סימן לזכירת רעיון זה- "טינא בר טינא", ומבאר רש"י: "טיט שגובלים אותו מטיט חומר כותל ישן, קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש". כל חומר שנלמד בעבר, גם אם שכחנו אותו לחלוטין, והדבר היחיד שאנו זוכרים כלפיו הוא שלמדנו אותו בעבר, הוא בבחינת טיט ישן, שקשה לבנות איתו עוד פעם דברים. השאלה שכל אחד שואל- איזה 'טיט ישן' בדיוק נמצא בדבר ששכחתי אותו כליל ולא נשאר שום זכר לו? התשובה- ה'טיט' הוא עצם העובדה שאנחנו יודעים שפעם הבינונו עניין זה. קשה לנו לקלוט את הדבר בגלל שאנחנו יודעים שקלטנו אותו. קשה לנו לבחון מחדש נושא שכבר שייכת בו תפיסה מסוימת בשכל שלנו. השכל שלנו רגיל לתפוס דברים פעם אחת, ובדרך -כלל הוא ידבק בתפיסה הראשונית שלו בדברים. בגלל זה הרושם הראשוני קובע לגבי הרבה דברים בחיינו, כי כל מה שקורה אחרי הפעם הראשונה תמיד נצטרף לתפיסה אותה קיבלנו בפעם הראשונה. על גביה נבנה הכל. השכל שלנו לא בנוי בצורה שכל פעם הוא בוחן את הכל מחדש, וזאת כדי לאפשר בנין בריא – אי אפשר להתקדם אם עוסקים כל הזמן בהתחלות חדשות. אמנם, חיסרון יש בכך, כשהרושם הראשוני מוטעה.

"כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות". התפיסה הראשונית שלנו בכל דבר, ובמיוחד בעבודת ה', היא חשובה ביותר. על גביה נבנית כל ההמשכיות שלה. ההמשכיות בדרך כלל לא תוכל לפתוח לנו הבנות ותפיסות חדשות באותו דבר, כדברי הגמרא שהזכרנו. סתם כך, השכל דבק במה שהוא כבר תופס. כעת נבין מדוע זה נימוק להתחדשות התמידית- אם לא קיימנו בצורה מושלמת מצווה מסוימת, הרי שהיחס הראשוני שלנו כלפיה, וכלפי מה שהיא מחוללת בנו, יישאר לנצח. לא משנה כמה ננסה להתעלות- תמיד נחזור אל היסודות שכבר תקועים בשכל שלנו. קצת יותר, קצת יותר, אבל הרושם יישאר כשהיה. למי לא יצא להתפלל עוד פעם בגלל ששכח לומר 'יעלה ויבוא' או 'ותן ברכה' – מי לא מרגיש את הקושי הגדול בלכוון בתפילה השניה? 'מה, עוד פעם? הרי אמרתי את המלים הללו לפני דקות בודדות.'

איך באמת מתחדשים? רבי נתן כותב שהעצה לכך היא לזרוק את כל השכל שיש לנו באותו נושא. לשכוח מכל המסקנות שלנו, לשכוח מכל הטעם המר שנשאר לנו, ולהסתכל על מה שלפנינו כאילו מעולם לא הכרנו אותו. רק אם נתייחס אליו כדבר חדש, נוכל גם אנחנו להתחדש, ולבנות בסיס חדש, יפה יותר. גם אם ניכשל הפעם, נתחיל מחדש – אפילו כמה פעמים באותו יום, כפי שסיפר רבי נחמן על עצמו.

"…ואף אם יהיה כן כמה פעמים, דהינו שיהיה לו חס ושלום כמה וכמה נפילות מעבודתו יתברך, עם כל זה יתחיל בכל פעם מחדש אפילו כמה וכמה פעמים, ובלא זה אי אפשר להיות איש כשר באמת ולהתקרב להשם יתברך באמת." (שיחות הר"ן, שיחה מח).

"וטוב שיאמר האדם בשעת התבודדות: היום אני מתחיל להתדבק בך!"…