גם בלעם ידע ערך ההתבודדות

לא לחינם 'זכה' בלק שתיקרא אחת מפרשיות התורה הקדושה על שמו, שכן על ידו גילה לנו בלעם מעט מכוחה של ההתבודדות… גם השם 'בלק' מכריז על ההתבודדות, שכן 'בלק' ראשי תיבות 'בינו לבין קונו'…

בלעם – אורחו של בלק – ידע את סוד ההתבודדות, והשיג את כוחה. אך ניסה לנצל אותה למטרותיו השפלות; "וילך שפי" "כתרגומו: יחידי" (רש"י) "לאט לאט, כדרך המתבודד שיחול עליו רוח קדושה" (העמק דבר) – כשמטרת התבודדותו, היא שתשרה עליו הרוח לקלל את ישראל.

אך בסופו של דבר, הוצרך גם הוא להודות, ולאחל לעצמו: "'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'. כי אמר על עצמו – שידע קלקולו וזוהמתו העצומה שאין דוגמתו, אף על פי כן אמר – הלוואי והייתי זוכה אפילו אנכי לילך בדרך זה להתחזק מעתה ברצונות טובים ולפרש שיחתי בכל יום לפניו יתברך ולשפוט את עצמי בכל עת, אז הייתי זוכה גם כן לאחרית טוב" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, פז).

גם בלעם המזוהם הבין, שאילו היה משתמש עם כוחה של ההתבודדות לטובה, היה גם הוא זוכה לאחרית טובה. אף אחרי שעשה מה שעשה, אילו היה בורח לשדה לשעה התבודדות יומיומית, היה זוכה לסיים את חייו בצורה אחרת לגמרי.

אמור מעתה: מי שאין לו עבר פלילי כבלעם, כמה תהיה אחריתו טובה ומתוקה, אם ירגיל את עצמו מהיום להתבודד לפני ה'! שהרי אם בלעם ידע, שכשיגיע היום האחרון וה"חברא קדישא" תשכיב את הגופה עם הרגליים לכיוון הדלת, ויראו את ההבדל בין המתבודדים לבין אלו שאינם – מה נאמר אנחנו אנשי הנחל נובע?

"ענה ואמר [רבינו הקדוש]: "על שני כיתות אנשים יש לי רחמנות גדול עליהם: על אלו האנשים שהיו יכולים להתקרב אלי – ואינם מתקרבים; ועל אלו המקורבים אלי – ואינם מקיימים את דבריי. כי אני יודע שיהיה עת, בעת שיהיה האדם מונח על הארץ עם רגליו אל הדלת, אז יסתכל על עצמו היטב ויתחרט מאד מאד על שלא זכה להתקרב אלי, או שלא קיים את דבריי. כי אז ידעו, שאם היו מקורבים אלי ומקיימים את דבריי – לא היה שום דרגה בעולם שלא הייתי מביאם לאותה המדרגה. אבל לא יועיל אז" (חיי מוהר"ן, שנד) – – –

* * *

"עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור" (מיכה ו, ה). מה ענה לו בלעם? "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – "איך אני יכול לקלל את היהודים, הרי הם מתבודדים?! "וזהו 'הן עם לבדד ישכון', שהם עם קדוש כזה ששוכנים לבדד, שהם מקיימים 'לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', שהם מתבודדים בינם לבין קונם ושופכים שיחתם לפניו בכל פעם וחושבים בכל יום על אחריתם וסופם האחרון, ועל ידי זה הם בטוחים מכל צר ואויב ומסטין, כי הם מסתירים עצמם בצל כנפיו יתברך תמיד" (ליקוטי הלכות, שם). "וזהו 'ובגוים לא יתחשב', ותרגם יונתן וירושלמי 'ובנימוס עממיא לא מתערבין' – שאינם רודפים אחר נימוסי הגויים ואחר ריבוי כלי בית וכלי כסף ותכשיטים וכו' ושאר דברים המרבים הבל, רק מסלקים כל מחשבותם מכל זה, ומתבודדים ושופכים שיחם ברצונות טובים וכיסופים חזקים וגעגועים נמרצים אליו יתברך" (שם).

"מי מנה עפר יעקב" – ממשיך בלעם ותוקף את בלק – 'וכי יש לך מושג עד כמה ההתבודדות שלהם חשובה ויקרה?! הרי אפילו הפסיעות על שבילי העפר בדרך להתבודדות, איך להן ערך'. "וזה 'מי מנה עפר יעקב' – מי יוכל למנות ולשער יקרת קדושת כל פסיעה ופסיעה שדורכים על העפר כשהולכים לדברים שבקדושה, לשפוך שיחם בהתבודדות לפני השם יתברך. שמכל פסיעה ופסיעה שדורסים על העפר נעשים תיקונים ושעשועים גדולים למעלה, שאי אפשר למנותם ולשערם" (שם).

'הרי אפילו אני' – מסיים בלעם ואומר – 'מאחל לעצמי למות מוות של 'מתבודד… תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'. בלעם איחל לעצמו פטירה כפטירתו של רבי שמואל, תלמיד מוהרנ"ת, עליו כותב רבי נתן במכתבו: "והנה זה רבי שמואל זכרונו לברכה שנפטר, נשמתו יצאה בטהרה, ודיבר דיבורי אמונה בכל עת, עד שיצאה נשמתו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. מה גדלו חסדי ה' שזיכיתי אותו שיהיה לו כל פעם התבודדות בשדה בין הרים ומחילות עפר".