צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה'. והבן הדבר היטב, כי על כל אדם שרוצה ליכנס בעבודת ה' ואפילו הקטן שבקטנים, בהכרח שיעבור עליו עליות וירידות בלי מספר וכמה מיני נפילות והשלכות, כי לפעמים יש שמפילין אחד בכוונה מעבודת ה'. ועל כל זה צריכין להתחזקות גדול בלי שיעור וכמבואר מזה קצת למעלה, וכמה פעמים הוא צריך להתחזק ולהתאחז עצמו רק בדרך עקשנות, וצריכין עקשנות גדול מאוד מאוד בזה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד.

עקשנות, ככל שאר המידות, יכולה לשמש לטוב ולרע. ביסוד מידה זו כותב רבי נתן (הלכות תפילין ה מג), שהיא "עושה הדבר בלא טעם". מי שמשתמש במידה זו לרע, לא יוכל להקשיב לאמת אפילו אם יוכיחו אותה מול פניו, והוא ימשיך בדרכו גם אם לא תהיה לו שום סיבה, רק בגלל שכך הוא רוצה, או יותר נכון רצה. דבר עקש הוא גם דבר עקום, "ואת כל הישרה יעקשו" (מיכה ג, ט). העקשנות היא ההפך של ההליכה אחר הישרות והפשטות, למרות שאין בכך שום טעם מלבד הרצון להיות עקום ולמשוך את הכל לכיוונו של האדם. כאן אנחנו מוצאים חידוש בדברי רבי נחמן, שאפשר להשתמש במידה זו לטוב. המשתמש במידה זו לטוב, ידבק באמת גם אם לא יהיה לו שום מניע וחיבור פנימי, כמו שרבי נחמן מבאר: בעזרת העקשנות הוא יוכל לעבור את כל הנפילות והירידות בלי להיחלש בדעתו. לכאורה תמוה כיצד מתקיימת כאן המשמעות של עקימות בעקשנות, הרי הוא עושה את הדבר הישר ביותר?

אלא שכאן ישנה ישרות אחרת: לא ישרות של אמת, אלא נטיה אחר הטבעיות והפשטות. עם ירידות ונפילות "בלי מספר", ולא רק כשלונות מקומיים תמידיים אלא גם השלכות 'שמפילין אחד בכוונה מעבודת ה", שזה אומר איבוד המדרגה בכללותה, אי אפשר שהתחושה הפשוטה לא תהיה שפשוט חבל על המאמץ. ההתקדמות הלאה נראית כדבר המנוגד ביותר לאדם כרגע. במצב נורמלי, אדם לא משקיע את כל כוחותיו בדבר שאין לו בו שום טעם, שום הרגשה של חיבור מסוים. בגלל שהתחושה הזאת יכולה להתגלות כסוג של טבעיות, דווקא כאן נדרשת התחזקות גדולה מאוד בכך.

אמנם, יתכן שדווקא במצב כזה אפשר לגלות שמחה חדשה. החוסר טעם שמופיע בזמן הנפילה מראה את התגברות הגוף, ואי ההתאמה שלו לעבודת ה'. הוא מחפש טעמים שהוא מכיר, וממילא כשהוא לא מוצא אותם הוא לא רואה עניין לעסוק בעבודת ה'. אם אנחנו מתגברים בדרך עקשנות, ובכך אנחנו בעצם מבטאים שאנחנו לא מחפשים חיבור גשמי אלא חיבור רוחני, ממילא אנחנו מתנתקים ממערכת השמחה הגשמית, ועוברים לשמחה הרוחנית. אם באמת לא משנה לנו הטעם, גילינו שהחיבור שלנו הוא מעבר לכל טעם שאי פעם נשיג.

"המתחיל לעבוד את ה', הקדוש ברוך הוא אומר לו: יודע אני, שחפצך ורצונך לעבוד אותי, אבל מה הוא הבטוחות שמא למחר תעזוב אותי, אם כן איך אקרא אותך בשביל הרצון שרצית, ואיך אגלה לך תכף דברים נסתרים, אלא כן תעשה: בתחילה אהב אותי כך ותעשה מצוותי, אף על פי שאין אתה יודע השכל של המצווה, ועבוד אותי פשוט בלא חוכמות, וכשתעבוד אותי כמה זמנים, אזי אאמין לך ואגלה לך טעם ושכל של כל דבר ודבר ואקרב אותך בכל מיני התקרבות, כי הזמן הרב שעבדת אותי מקודם הוא בטוחות, שלא תעזוב אותי" (ספר המידות לרבי נחמן מברסלב, תשובה, סעיף עו). דברים מופלאים על יסודי ההתקרבות לה' וההתחזקות: אם האדם יהיה מוכן להשתחרר מהרצון הגשמי שלו להבין הכל, וימתין, ובכך יראה שסיפוק היצר אינו מטרתו, אז הוא ישיג את האמת כפי מה שהיא. רצון לא לטעום מייד, יביא איתו לבסוף את הטעם האמיתי.

עלינו ללמוד מכך התחזקות גדולה. אנחנו מנסים להתמודד עם נפילות באמצעות הרצון למצוא את הסיפוק והטעם בעבודת ה'. בוודאי שצריך גם למצוא את הטוב שבנו. אבל כשאיננו מצליחים להרגיש אף את זה, עלינו להתחזק מתוך מגמה שלא מחפשת טעם בכלל, "וכמה פעמים הוא צריך להתחזק ולהתאחז עצמו רק בדרך עקשנות". בכך נראה שלא היה לנו עניין במציאת הטעם כתכלית בפני עצמה, וממילא איננו מפסיקים לתפקד כשאנחנו לא מוצאים אותו. אנחנו מחפשים טעם שמבטא חיבור לאמת – והחיבור לאמת, בראש ובראשונה, הוא הישום שלה. גם כשקשה, וגם כשנופלים. זה לא קל לזכור את זה, מדגיש רבי נחמן – "וזכור דבר זה היטב" – אנחנו בצורה טבעית נוטים לחפש טעם בשביל שנרגיש סיפוק. הטבע הזה מתעורר מעצמו מבלי שנעורר אותו. בכל נפילה, עלינו לברר זאת שוב ושוב, שאנחנו מחפשים את האמת לבדה, שלא צריך להוסיף לה שום טעם. פשוט צריך לקיים אותה. "אהב אותי כך, ותעשה מצוותי… עבוד אותי פשוט. בלי חוכמות".