בלי אבל…

כ״ב בתמוז תשע״ט

ככל שהמצווה או ההנהגה הטובה שאנחנו אמורים לקיים חשובה יותר, מן הראוי שגם הרצון והתשוקה אליה יהיה גדול יותר. לפיכך: הבא ליטהר מסייעין לו – נותנים לו כסיוע כמה הפרעות וקשיים שיחזקו את הרצון שלו.

"כל דבר שבקדושה, שהאדם צריך לעשות כגון לנסוע להצדיק או שאר דבר שבקדושה… נותנין לו מתחילה חשק, כדי שעל ידי זה יעשה הדבר. ועיקר גודל החשק נעשה על ידי המניעה שמזמינין לו… כי על ידי המעשה שמונעין את האדם מן הדבר, על ידי זה נעשה התגברות החשק מאד…
"כי אין להאדם לפטור עצמו למצוא תירוץ על ידי המניעה… כי הם לא באו – רק בשביל החשק; וכשיש לו החשק הראוי לאותו המניעה, כפי גודל מעלת הנחשק, אזי ממילא נתבטל האונס והמניעה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, סו)

אבל… מילה מסוכנת ביותר. כל כך הרבה רצונות טובים ושאיפות נעלות נגנזו; כל כך הרבה הזדמנויות להשתפר הוחמצו; כל כך הרבה אנשים נשארו מדשדשים במקום מבלי להגשים כראוי את מטרת החיים שלהם – רק בעטיה של מלה תמימה זו.

לכולנו יש, או לפחות היו, הרבה שאיפות טובות, שהרי זו הם עצם מהותה של הנפש היהודית – נפש מלשון רצון, כמו שכתוב "אם יש את נפשכם" (בראשית כג, ח) שפירושו 'אם ברצונכם'.

אלא שכאשר מבקשים להוציא את הרצונות הטובים מן הכח אל הפועל, נצמד לכל רצון טוב "אבל" קטן… שפשוט קוטל אותו. לפעמים, כשתופעה זו חוזרת על עצמה, מפסיקים לרצות או מפסיקים לנסות להוציא אותם לפועל.

***

רוצים להוסיף שיעור גמרא? הטרדות לוחצות. רוצים להקדים לתפילה? קשה לקום בבוקר. להרבות בצדקה? קשיי תקציב. להאיר פנים לזולת? אין מצב רוח. לברך כראוי? קשה להתרכז. לשמור את הלשון? פשוט שוכחים. לכוון בתפילה? כל ההפרעות שבעולם.

ממש מפתיע כיצד בכל תוכנית טובה נתקלים בכל כך הרבה קשיים כשהיא באה במבחן המציאות.

***

בעצם, למה זה קורה? הרי למדנו (ביומא לח ע"ב): "הבא ליטהר מסייעין אותו" הרי העולם ומלואו, כל הנבראים, כל ההתרחשויות נועדו אך ורק לשרת אותנו, לעזור לנו לעבוד את ה' – איך ייתכן שהם בעצמם כל כך יפריעו?!

התשובה לכך נעוצה בתובנה עמוקה, שהיא אחת המתנות הנפלאות שמעניק הצדיק לשומעי לקחו:

כל הקשיים והמכשולים, הלבטים וה'אבל'ים, באמת לא נועדו להפריע לנו, הם דווקא נועדו ל…סייע לנו!

***

כל מעשה שלנו מורכב מגוף ומנשמה. הגוף הוא המעשה בפועל, והנשמה היא הרצון שעומד מאחוריו.

כך הדברים גם במצוות ובמעשים טובים: ה'גוף' של המצווה הוא המעשה הטוב; וה'נשמה' היא הרצון שקדם לכך. רצון בלי מעשה הוא כנשמה בלי גוף; ומעשה בלי רצון הוא כגוף בלי נשמה.

לפיכך התייחסו חכמינו בחומרה למי שמקיים מצווה ללא תשומת לב ראויה עד שהכניסו אותו בכלל הנאמר בקללות התורה: "ואם תלכו עמי קרי" (ויקרא כו) – שלא יהיו המצוות שלנו עשייה במקרה והזדמנות בעלמא (משנ"ב קצא, ה).

כך שעיקר המעלה והחשיבות של כל מצווה היא דווקא הנשמה שלה – החשק והרצון, כדברי בעל 'חובת הלבבות' בהקדמתו: "כי כל שורשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך, הם מיוסדים על בור הלב וזוך המצפון. ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים".

זו הסיבה שמזמנים לנו משמיים קשיים ועיכובים בעשיית כל מצוו. שכן מצוה שנעשית בקלות, בלא שום הפרעה, עלולה להעשות מבלי משים, בלי הכנה וכוונה ראויה, ללא חשק והתלהבות. דווקא ההפרעות והקשיים מגבירים את הרצון ואת החשק, כפי שאנו רואים, שכאשר מראים לילד דבר נחמד ומיד חוטפים ומחביאים את הדבר – הוא חושק מאד בדבר ומפציר שיתנו אותו, כפי שגם למדנו בספרו של שלמה המלך: "לחם סתרים – יונעם" (משלי ט).

ככל שהמצווה או ההנהגה הטובה שאנחנו אמורים לקיים חשובה יותר, מן הראוי שגם הרצון והתשוקה אליה יהיה גדול יותר. לפיכך: הבא ליטהר מסייעין לו – נותנים לו כסיוע כמה הפרעות וקשיים שיחזקו את הרצון שלו.

בכן, כשנפגוש להבא קשיים בדרך אל הקודש, לא נסתכל עליהם בעיניים נזעמות, אלא נבין שהם נשלחו לנו כתמריצים לתשוקה ולרצונות טובים – ואז ממילא כשהקשיים יסיימו את תפקידם, הם יעלמו בבת אחת, ויגמרו התירוצים!

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support