ואמר, שכל עסקו הוא תפילה.

לאחר שבפעמים הקודמות ראינו כמה נקודות בחידוש שבדרכו של רבי נחמן, ננסה לסכם היום בעזרת ה' כיוון כללי על דרך ההתבודדות. הכיוון הוא כללי, כמובן. כאן רק נעשה ניסיון לתאר את תפיסת העולם של המתבודד ואת הגישה שלו לעבודת ה' מתוך ההתבודדות.

"שמעתי בשמו, שאמר לענין המחלוקת שהיו חולקים עליו. כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות דף ו ע"ב): "כרום זלות לבני אדם" – 'אלו דברים העומדים ברומו של עולם, ובני-אדם מזלזלין בהם, ומאי ניהו, תפילה'. על-כן מחמת שכל עסקו תפילה, כי בענין תפילה היה מרבה לדבר עם אנשיו, והזהירם מאד להרבות בתפילה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כמבואר בספריו הקדושים, ויותר מזה הרבה לדבר עמנו וחזק אותנו בהתחזקות בלי שיעור, להרבות בתפילה והתבודדות, על-כן בני-אדם מזלזלין בו ומבזין אותו וחולקין עליו, כי כל עסקו הוא תפילה, שהם דברים העומדים ברומו של עולם ובני-אדם מזלזלין בהם, והבן" (לקוטי תנינא, סימן צג).

בתורה זו מראה רבי נחמן את העיקר שבשיטתו. המחלוקת שהיתה עליו נבעה רק בגלל האופי המיוחד שהשיטה הזאת נושאת. עיקר זה הוא התפילה. בגלל שהתפילה מזולזלת בעיני בני אדם, ממילא זלזלו בשיטתו של רבי נחמן. כאן עלינו לברר, אם תפילה היה נושא מודגש בשיטתו של רבי נחמן, מדוע שאר הנושאים האחרים עליו דיבר גם מזולזלים? ועוד, האם רבי נחמן היה היחיד שהעלה על נס את חשיבותה של התפילה? הלא ראינו מספר לא מועט של צדיקים שגם ציוו על ההתבודדות, ובכלל צדיקים שעסקו בעבודת התפילה. מדוע המחלוקת היא רק עליו? מה הוא אומר שהם לא אמרו?

אכן, רבי נחמן מדגיש: "מחמת שכל עסקו תפילה". הוא עסק ודיבר על הרבה נושאים, אבל בכולם המסר היה תפילה. כל נושא שהוא, הוא חלק מהלימוד הגדול של התפילה. הרבה עסקו בתפילה ואף ראו בה חלק מרכזי בעבודת ה', אבל אף אחד לא הציב אותה כמטרה, כתכלית העומדת בפני עצמה. התפילה איננה רק הכרח קיומי, או אפילו הכרח קיומי בעבודת ה', אלא היא הצורה בה אדם צריך לחיות. כך לימד רבי נחמן: "עיקר החיות מקבלין מן התפילה, כמו שכתוב (תהלים מב): "תפילה לא-ל חיי" (ליקוטי מוהר"ן, סימן ט). כל חלק באדם צריך למצוא את הביטוי שלו בתפילה.

בדרך כזו, בה לא האדם הוא שמקרב את עצמו לה' ("אם חושב האדם שבודאי אהיה איש כשרמעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כוחי ועוצם ידי, וגוררת עמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא" – חלוקי הנחל לר' יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, עמוד התשובה), אלא ביחד עם כל ההשתדלות המירבית שהוא יכול לעשות והעבודה הפרטית שלו, הוא עדיין יודע שהתקרבותו תלויה ברצון ה' לקרבו, וכך, על ידי התפילה הוא מתקדם. אפשר להתבלבל ולחשוב שבדרך של תפילה והתבודדות האדם נעשה עצל בכל מה שקשור לעבודה, וחושב שעל ידי התפילה הכל כבר יקרה. לכך בוודאי אף אחד לא התכוון מעולם, ואין סיבה שתחושה כזאת תופיע. התפילה לא באה במקום העבודה שלי, אלא במקום בו העבודה שלי לא מגיעה אליו. בגלל שאחרי כל המעשים ואחרי כל ההשתדלות, האדם זקוק לרחמים רבים שישמר מ'המים הזידונים' שמכונים בפי רבי נתן למכשולים הרבים בעולם הזה. אפשר להישטף בקלות. אבל "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהלים לב, ו). הוא יודע ש"על זאת יתפלל" – כאן כבר אין מקום לכל פיתרון אחר, חוץ מהתפילה. אין כאן התחמקות מאחריות, אלא אדרבא, ידיעה נכונה על מוגבלות הכוחות שעומדים לרשות האדם, והתפילה שנובעת מתוך הכרה זו.

* * *

 "תנו לבבכם לי, ואוליך אתכם על דרך חדש, שהוא הדרך הישן שדרכו בו אבותינו מעולם"

בגלל ש"כוחי ועוצם ידי" נכון גם ברוחניות, ומה שאדם מבין לא בהכרח יוביל אותו למטרתו, הוא ניצב בפני דרך חדשה, דרך שאי אפשר לומר עליה הדרכות ברורות ופשוטות. הוא לא זה שפועל כאן; תחום העבודה נעשה מחוץ למה שהוא מכיר ומשיג. אז איך הוא יודע כיצד להתנהג בדרך זו? אומר רבי נחמן לאנשיו: "תנו לבבכם לי". מעבר להדרכות הבסיסיות שניתנו בספריו ובספרי תלמידו רבי נתן, נשאר עוד חלק שאי אפשר להעביר בכתב. דוד המלך אומר: "אשכילך ואורך בדרך זו תלך, איעצה עליך עיני" (תהלים טז, ח). אני אלמד אותך את הדרך, בגלל שאי אפשר להעביר את הכל כתוב. אבל בשביל כך, "איעצה עליך עיני". המפרשים מסבירים ש'איעצה' פירושו שארמוז לך בעיני. לפעמים גם הדיבור פנים בפנים לא יספיק, ואין דרך אחרת מלבד הרמיזה. "תנו לבבכם לי" – דווקא בגלל שהדרך הזאת לא בנויה על מה שהאדם משיג ויודע, על מה שהוא מכיר, הוא חייב לתת את ליבו למי שילמד אותו על דרכה של התפילה.

"ואמר בזה הלשון: "אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים…"

דווקא בגלל שהדרך הזאת לא בנויה על מה שאני משיג ומבין, על הפתרונות שאני רואה לנכון לעשות, נובע מקור גדול של התחזקות. אם אני מבין מה בדיוק הולך איתי או לא, אני לא מאבד את העשתונות. כשדברים יוצאים מהשליטה שלי, אפילו עד כדי כך שנדמה שהם אבודים לחלוטין, עדיין זה לא משנה דבר ברמת השאיפה והרצון שיש לי. אני לא זה שמוליך את עצמי. אני לא זה שיפתור לעצמי את כל הבעיות, וממילא אני לא חייב לדעת כל רגע מה ואיך. "שומר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו) – כשיש פיתרון, בוודאי שצריך לקחת אחריות ולנסות את כל מה שאפשר. אבל כשברור שאין כאן פיתרון בהבנה האנושית, דוד המלך אומר שאני התנהגתי כמו פתי במצב של צרה, שאין לו שום מושג איך יוצאים ממנה. ומזה צמחה ישועתי (אבן עזרא שם). הצעקה שמתבקשת כל כך מתוך הבוץ לא באה לפעמים בגלל שהבוץ מטעה את מי שחשב שהוא יוציא את עצמו מהבוץ. אבל לא כן יהיה, ה' הוא זה שיוציא אותך.

יסוד גדול זה בהתחזקות נמצא להולך בדרך התפילה. הביטחון הגדול בה' בכך שאינו חייב לדעת בכל רגע מה הולך איתו, והוא לא צריך להמציא פתרונות משל עצמו. לפעמים זה רק עושה המצב יותר גרוע. תעזוב את הפתרונות שלך, ובכך תתן מקום לפתרונות של ה'.

ולא רק שביטחון גדול נמצא כאן, אלא גם התחזקות גדולה. כי לפתרונות ולעצות יש גבול מסוים, אבל לצעוק אל ה' תמיד אפשר. לא נדרש מאיתנו להושיע את עצמנו. לא נדרש מאיתנו להיות אנשים על-טבעיים ומחוללי מהפכות גדולות. כל שמוטל עלינו לעשות הוא למסור את עצמנו לידים של ה'. להוציא את המצב מההבנה והפתרונות שלי, וכך הדברים הרבה יותר פשוטים. אם אני בבוץ, אני לא צריך להתייאש ממה שנראה כה שחור. עברנו מספיק משברים בחיים בשביל לדעת שמי שהעביר אותנו בהם עד היום לא שולח עזרה מרחוק, אלא נמצא איתנו ממש, בסמוך. כל כך קרוב – לכל אשר יקראוהו באמת.