בשיחות הר"ן (שיחה צ"א) אומר רבינו הקדוש: "וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי שישים ריבוא אותיות התורה [הם] כנגד שישים רבוא נשמות ישראל. וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בהתורה ששם שורש נשמות ישראל, ועל כן בוודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלימות. אבל כשיזהר מלדבר על שום [אדם מ]ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום [איש ה]ישראלי, נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום, אזי בוודאי יאהוב את התורה מאד ואז יתמיד בלימודו מגודל האהבה, וזהו תורת ה' תמימה משיבת נפש" וכו' עיי"ש.

על מנת לנסות להבין ולהעמיק יותר בביאור ענין השישים ריבוא אותיות וששים ריבוא נשמות ישראל שכנגדם, נעיין בגמ' ברכות (דף נ"ח ע"א), שם אומרת הגמרא, "הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים." ומבאר המהרש"א שם (ד"ה חכם הרזים): למאי דמסיק דאין אוכלוסין פחות מששים ריבוא, יש בהן ג"כ ששים ריבוא דעות מחולקין, והוא כלל כל הדעות, שע"כ נתנה תורה לששים רבוא במדבר להיות התורה כלולה מכל דעה וחכמה ואין להוסיף עליה וכו', כי אי אפשר שיהיה עוד דעת אחרת על ששים רבוא."

נמצאנו למדים שכל קומת התורה הקדושה נבנית רק על ידי קומתו של עם ישראל שהם ששים ריבוא, וכפי שגילה לנו רבינו במאמר אזמרה (ליקו"מ ח"א, תורה רפ"ב) שכשדנים את האדם לכף חובה בזה ממש מורידים אותו לחובה, נמצא כשמדברים ומוצאים חסרון באיש ישראלי, שעל ידי זה מחסירים מ'קומת' עם ישראל בזה מחסרים ממש ח"ו מקומתה הקדושה של התורה, כי רק ע"י ששים רבוא נבנית התורה.

ובהמשך הגמ' שם: "אמר עולא נקטינן אין אוכלוסין בבבל". ולכאורה קשה להבין את מאמר עולא. מפני מה אין אוכלוסין בבבל?

ואפשר לבאר מאמר זה בדרך רמז, על פי המובא בליקו"מ במאמר 'חבלים נפלו לי' (ליקו"מ ב, תורה ע"א) על הגמ' "חבלים – אלו תלמידים שבבבל שחובלין זה לזה בהלכה", והם מוחין פגומים וכל תיקונם הוא רק מה שנופלים ["נפלו לי"] ונכללים במוחין של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. עולה, אם כן, מדברי רבינו ז"ל, שמוחין בשלימות הם רק מוחין של ארץ ישראל, שמנעימים וכו', ואין מוחין של חו"ל נקראים מוחין אלא בשם המושאל.

[ביאור קצר בענין המוחין דחו"ל ומוחין דא"י: הגמ' במסכת סנהדרין כ"ד ע"א אומרת: 'ואקח לי את שני המקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים' (זכריה יא). 'נועם' אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה; 'חובלים' אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה. על פי זה מבאר רבינו בתורה הנ"ל את הפסוק "חבלים נפלו לי בנעימים", שמוחין של חו"ל, שנקראים "חובלים", "חבלים", 'נופלים' ונכנסים במוחין של א"י שנקראים "נועם, "נעימים", ועל ידי זה הם נתקנים. עיין שם בתורה כל הענין בהרחבה.]

ולכן לפי שביארנו שאוכלוסין נקראים כך כאשר הם כלולים יחד מדעות משונות ולמרות זאת הם מהווים חטיבה אחת שלמה וקומה אחת שלמה, ואדרבה דווקא העובדה שדיעותיהם שונות, היא כל יופי החכמה, שהיא התורה, שכלולה מגוונים הרבה, ועל כל אלה באה הברכה 'חכם הרזים' וכמבואר במהרש"א, לכן שייך כל זאת רק בארץ ישראל, שמנעימים זה לזה, ועל ידי כך נבנית הקומה דקדושה, לעומת חו"ל ש'חובלין זה לזה' וכו', שעל כן יש צורך לתקנם על ידי מוחין של ארץ ישראל.

ועתה יתבאר לנו על פי האמור מאמר עולא 'אין אוכלוסין בבבל': כי אף שאמנם כל התנאים והאמוראים הקדושים, יסודי עולם, היו כולם מבבל וכל עיקר שיור תורתנו הלא הוא התלמוד הבבלי דווקא, אולם היא היא הנותנת, כי כל מוחם ודעתם הגדולים והקדושים של התנאים והאמוראים הקדושים נמשך מארץ ישראל, וכל כוחם ותורתם הם מוח ותורה של ארץ ישראל, כמבואר בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות שכל מקום בחו"ל שמקדשים אותו ישראל עם קדוש, הרי הם מקדשים אותו בקדושת ארץ ישראל, כי ממשיכים לשם קדושת ארץ ישראל. וזהו 'אין אוכלוסין בבבל' – מצד עצמה, כי אם מה שמקבלת וממשכת מארץ ישראל.

והנה עיקר גודל מעלת מעמד הר סיני (בפני עצמו) הוא האחדות המופלאה ששררה שם בין עם ישראל, כפי שמעידה התורה "ויחן שם ישראל" – "כאיש אחד בלב אחד", וכפי שתירצו את השאלה המפורסמת על המובא בהגדה של פסח "אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". שהלא השאלה זועקת מאליה: אילו קרבנו להר סיני ולא קיבלנו התורה – הלא לא קיבלנו כלום, ואין עמינו עם אלא בתורתו. ואיך אם כן מביא בעל ההגדה "דיינו"?

לשאלה זו תשובות רבות. שאחת מהן, אותה תירצו רבים מהמפרשים, היא הנוגעת לענייננו: מעלת קרבתינו הר סיני בפני עצמה, כפי שאמרנו, היא האחדות, אותו "כאיש אחד בלב אחד", ובזה לבד, באותה אחדות, כבר "פסקה זוהמתן" של ישראל, למרות שעדיין טרם קיבלו את התורה.

כי כל ענין התקבצותם היתה הכנה ועשיית הכלי, שיהיו מוכנים לקבלת התורה שנעשית ע"י האחדות של ששים רבוא ישראל, כמבואר במהרש"א הנ"ל, וכפי המבואר בליקו"ה נתתקנו אז בחינת מוחין של חו"ל ונכללו במוחין של ארץ ישראל, כי נשפע אז שפע עליון במדה מרובה ובאו על תיקונם כל המוחין של חו"ל.

על פי זה, נבין את הלשון 'כאיש אחד בלב אחד', כי על ידי שנכללו ה'חובלין' במוחין של ה'נעימים' ונעשה שלום ואחדות אמיתי, על ידי כך היתה קבלת התורה. כי כל זמן שאין אחדות ושלום אמיתיים, אין ההתקבצות בשלמות ח"ו ואין התורה נקנית אלא בקיבוץ.