"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."

פרשת תרומה היא פרשה שיש בה המון כדי ללמד על רצון הבורא לשכון בין שוכני בתי חומר, אנחנו בני אדם קטנים וקטנוניים.

האלוקים הגדול והנורא, אווה למושב לו את מקומם של ברואי מטה התחתונים, שהם הכי הכי לא מזכירים בעצם חייהם ותרבותם את "הענין האלוקי".

והנה פרשת תרומה מפרטת בפרוטרוט את משכן ה', דרך עשייתו והחומרים הנדרשים להקמתו. בכל תיבה ואות יש סודות מופלגים של סתרי תורת אמת, אך הרעיון המרחף מעל כל זה גלוי וזועק בקול רם ומהדהד – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

המקדש הזה, שמבשר על השראת השכינה, הינו בית גשמי ופיזי, שלמרבה הפלא גורם שתשרה השכינה בין עם ישראל. אך הביטוי "בתוכם" אומר דרשני, כי הרי היה לכאורה מתאים יותר לכתוב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו… כי לכך הוא נועד, להשראת השכינה "בתוכו".

הדרשן האלוקי רבינו משה אלשיך הקדוש, מביא בשם חז"ל: בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. כלומר, עצם מציאות המשכן גורמת להשראת השכינה, לא מקומית בלבד, אלא זאת השפעה רוחנית העוטפת את כל בני ישראל. ה' שוכן בלבותם של בני עם המשכן.

איך בדיוק מתבצע הדבר הזה במובן של נצח? איך כיום, בהיותינו נטולים אור מקדש, ואנחנו מגורשים מעטרת תפארת ישראל אשר בירושלים החרבה – נוכל לקרוא את הפסוק "ושכנתי בתוכם" ולהבין את הדרך כיצד ניתן לגרום להשראת השכינה בתוכנו?

הלימוד הראשון שאנו למדים מהפסוק הזה הוא, שליבו של האדם יכול להכיל את נוכחותו של ה', השראת השכינה האמיתית אינה "בתוכו" של המשכן לבד, אלא התהליך הראשוני מתחיל אצלנו בלב, כאשר הוא פנוי להכיל את המציאות האלוקית ולהימשך אחריה.

אין הדבר כרוך בעולם הדמיון ובכוח הציור, אלא הדבר האמיתי, הנמצא מול עינינו ממש, ואף על פי כן, בעולם ההסתרה אנחנו יכולים לגרום לדחיקת רגלי השכינה, כלומר, לעיבוי הבוץ המסתיר, כך שאנו יכולים להסתובב בעולמו של הקב"ה בתחושה שאפילו בעל הבית נטל כליו משם, חס ושלום.

רבי אליעזר אזכרי בעל החרדים זי"ע, מביא בשירו הנהדר: "בתוך ליבי משכן אבנה לזיוו, קרבן אקריב לו נפשי היחידה". ההדר והזיו של ה' מצוי בכל רגב אדמה ובכל עלה רענן, בכל שטח ארצי ובכל פיסה שמיימית, אך כל זה איננו כלום, אם ליבנו הפרטי לא יהיה פנוי להכיל את ההדר והזיו הזה, הוא לא יתגלה, הוא יישאר מוסתר, והשכינה נמשלת לציפור נודדת מן קינה, אין מנוח לכף רגלה – "ושכנתי בתוכם".

איך זוכים להשראת השכינה? רבותינו לימדונו, שהמתגאה בגסות רוחו, דוחק את רגלי השכינה והקב"ה אומר: 'אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת'. כלומר, באופן פרדוקסאלי, האדם המנכס לעצמו יכולות גבוהות וכשרונות נעלים וכו' או אף הצלחה חומרית משגשגת, כורת בכך את ענף ההמשך של נכסים אלו, משום שבאותו רגע של רוממות מגוחכת, בו נסתלקה שכינה ממנו, נסתם המקור לאושרו. מכאן ואילך "תסתדר לבד", וזה ממש לא פשוט… דבר נוסף הגורם לשכינה שתסתלק, כביכול, הוא חוסר הקדושה! כאשר המקום אינו "נקי" ומכובד לאירוח המלכותי, המלך אינו מגיע. הרוצה לזכות לסיוע התומך ללא הפסקה של היד הגדולה העליונה, עליו להימנע מגירוש האור האלוקי מחייו, אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, וכל שמץ וסרך של אותו מושג מכאיב – גורם לנו הפסד של ממש.

בהמשך אותו שיר, מעניק לנו רבי אליעזר תובנה מיוחדת, כיצד ניתן, באורח המעשי ליצור את המשטח שעליו יוקם הארמון למלך מלכי המלכים – בלבנו.

"ואקריב לו את נפשי היחידה", כלומר, הקרבנות, במהותם הפנימית הם הקרבת הנפש של המקריב, במשכן זה להדר זיוו יתברך – מקריבים את הנפש היחידה.

הנפש היא הרצון, אין לאדם משהו יותר יקר מנפשו ורצונו, מהעולם העשיר של חוויותיו ותפישת עולמו, המושפעים מהמון מרכיבים ונתונים שאסף בשוּק חייו, את כל אלו – העוטפים את נפשו היחידה – עליו להעניק כמתנה למלך האהוב השוכן בתוך הלב… הרגשת הישות והשקיעה בחומרנות, הרואים רק את מאוויי הגוף ותו לא – אמורים לעלות על מזבח אהבת ה'.

המשכן של פרשת תרומה יכול להיבנות גם בימינו, על ידי התרוממות מעל מעגלי הטבע הסומים. עלינו לצאת ממעמקי יער העולם המסתיר את ענני התכול של שמים מגולים. הבה ונביט אל מעלה, אל ההבנה כי ההתחברות למקום העליון של דבקות הבורא אינה כה קשה, "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו".

ואין הדבר הזה יכול להתקיים כי אם כאשר נקיים: שפכי כמים לבך נכח פני ה'. פני ה' היא הארת הפנים שלו, כמו שכתוב (ישעי' ח, יז): "וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ", כאשר נשפוך לב כמים כדי לזכות לראות את פני ה' "נוכח", נבין גם כמה אושר מביא הדבר הזה, כמה טוב יש בהקמת המשכן בלב.