תקופת בין המצרים, המתחילה בי"ז בתמוז ומסתיימת בתשעה באב, הינה תקופה של אבלות על חורבן בית המקדש. מטרתה של תקופה זו אינה אלא כדי שנעסוק בהתבוננות פנימית. בידוע שאין הקב"ה "מעניש" אותנו אף פעם לשם עונש גרידא, אלא כל מטרתו כאב אוהב לעורר אותנו להתבוננות ולתשובה. כך גם חורבן בית מקדשינו אינו אלא קריאה אלינו מן השמים על מנת שנוכל לאייש שוב את מקומינו החשוב – להיות שותפים למלך העולם בתיקון עולמו על ידי מעשינו ומחשבותינו הטובים.

אם כן נשאל: על שום מה נחרבו שני בתי המקדש ועל מה עלינו לעשות תשובה? משיבים חכמינו ז"ל: בית המקדש הראשון נחרב על שום עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים והשני נחרב על שום שנאת חינם.

שואל ה'נתיבות שלום': הכיצד יתכן שעבירות אלו שקולות אלו כנגד זה? שלוש עברות חמורות שיש בהן מעשים בפועל ומחריבות את העולם, כגון עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות עומדות כנגד מחשבת שנאה שסמויה בתוך הלב (ככתוב בתורה "לא תשנא את אחיך בלבבך")?

אלא, עונה הנתיבות שלום, איננו אלא בנים למקום. ומה ההבדל בין עבד המלך לבן המלך? שהעבד עושה את רצון המלך תחת השיקול שלא לקבל עונש, והבן עושה את רצון המלך מתוך רצון לעשות נחת רוח ולשמח את המלך.

התשובה לשאלתנו על מה עלינו לעשות תשובה היא, כי באותה מידה בה "מעציבות" את המלך עבירות כגון עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, "מעציבה" אותו השנאה שאנו בניו האהובים שונאים זה לזה בליבנו.

מספרים חז"ל שאומר לנו הקב"ה בטרם שנחרב הבית אשר עליו נאמר "תוכו רצוף אהבה"  – "קשה עלי פרידתכם". ומבאר הנתיבות שלום "קשה לי בראותי אתכם בפירוד לבבות זה מזה ולא אוהבים זה לזה".

על כך עלינו לעשות תשובה. על פירוד הלבבות שבינינו אשר גורם לפירוד בינינו לבין בורא עולם. אמנם מותר לנו לא להסכים זה עם זה ואף לחלוק זה על זה, אך אל לנו לעולם לשנוא ולהיפרד זה מזה בלבבנו.

הבה ונשאל: אם כן מה הוא השורש אשר גורם לפירוד בינינו בעבור נעקור אותו ונשוב אל דרך האמת? התשובה היא הפירוד שקיים בתוך עצמנו.

שורש השנאה הוא שכאשר אנו רואים רע בעצמנו, אנו מוצפים במחשבות ורגשות שליליים משם בקלות אנו "מחליקים" לשנאת אחינו בלבבנו.

יתכן ותשאלו "הכיצד?" כמה מאיתנו כאשר מוצפים במחשבות ורגשות שליליים אוגרים את כל השלילה הזו בתוכנו ושואלים את עצמנו היכן טעינו? כיצד איבדנו את הדרך אל ה"טוב"? רובנו במקום להתבונן פנימה ולעשות תשובה נוטים "להשליך" את הקושי המציף על הסובבים ולהאשים אותם בכל… ומכאן שנאת אחינו בלבבנו כבר אינה רחוקה, חלילה.

ויש מאיתנו אשר במקום "להשליך" את הקושי המציף על אחרים – נוטים להאשים את עצמנו ולשקוע במרה שחורה ושנאה עצמית שגם היא בגדר שנאת אחיך בלבבך תחשב.

כל השנאה הזו אינה אלא שנאת חינם, כי דרך האמת היא שנתחזק באמונה שכל מה שקורה איתנו אינו אלא לטובה גמורה, כדי שנלמד עוד משהו על עצמנו ונתקרב עוד קצת יותר אל בוראינו. ובטח לא שנאשים אחרים ברע הקורה לנו ואף לא את עצמנו.

אם בדרך האמת נעסוק ונתקרב אל טובו של הקב"ה דרך כל מאורעותינו – או אז נזכה לנקות את ליבנו, למצוא את היופי הטמון בנו ולקרב את ליבנו אל כל אחד מישראל אחינו.

אז יתפאר בנו אבינו שבשמיים ויאמר עלינו "ישראל אשר בך אתפאר" ויבנה הבית אשר תוכו רצוף אהבה ורחוק הוא משנאת חינם…