בכי של תקווה

כ״ח בסיון תשע״ט

ימי האבל של בין המצרים אינם עוד "מעמסה" של צער מיותר ונוסף על כל צרותינו. זוהי תקופה של התבוננות מזוככת וממוקדת בשורש הסיבות לכל מצוקותינו, זוהי הסתכלות בלב ליבו של השבר, על מנת לצאת ממנו חדשים ומעודדים. כי המבין שורש צערו וסיבת יגונו, עמוק ומר ככל שיהיה, יתמלא גם תקוה ביודעו – סיבה אחת, אחת בלבד, לכל ריבוי השכול והיגון. (בין המצרים)

עשרה קבין של יופי

ירושלים. "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" אומרים חז"ל (מסכת קדושין דף מ"ט). מהו סוד יופיה האבוד של ירושלים, אותו אנו חסרים ועליו אנו מתאבלים כל כך?

בזמן תפארתה נהגו בירושלים הלכות מיוחדות (מסכת בבא קמא פ"ג). הרחובות היו רחבים במיוחד ונאסר לבנות בהן מרפסות היוצאות אל הרחוב ומצירות את רגלי עולי הרגלים. משרפות סיד או מקצועות אחרים הכרוכים בהעלאת עשן היו אסורים, שלא להשחיר ולכער את הבתים, גם רכוזי אשפה אסורים היו בעיר מפני השקצים המצויים בהם, ואפילו חקלאות הכרוכה בזבול המעלה ריח רע הייתה אסורה, כמו גם גדול תרנגולות או אווזים, ואין צריך לומר חזירים. השווקים הרבים שהיו בירושלים – נוקו מידי יום! (בבא מציעא כ"ו). עולי רגלים, משהגיעו לירושלים, יכולים היו לישון היכן שליבם חפץ, ואסור היה מן הדין ליטול מהם דמי שכירות, אף לא דמי שמוש במטותיו של בעל הבית (מסכת יומא י"ב). תאמרו – היה צר לבני ירושלים מפני הארוח הכפוי הזה? ההיפך הוא הנכון – "מנהג גדול היה בירושלים – מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שהמפה פרוסה אורחין נכנסין" (מסכת בבא בתרא צ"ג) ומבאר רש"י "תקנה טובה היא, לקבלת אורחין, שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול".

"אורו של עולם"

"ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא כ"א). מליוני בני ישראל עולים לרגל ופוגשים באחיהם הבאים מכל קצווי תבל. ושם, ב"אורו של עולם" (בראשית רבה נ"ט) הם פוגשים בתים פתוחים ולבבות פתוחים, עד שהפליגו חז"ל במעלת המפגש הזה ובארו את הפסוק "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב ג') – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים בשעה ששם עלו שבטים לרגל (ירושלמי חגיגה ג'). (עד שאפילו היום, בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש, ניתן גם כן לחוש משהו מעין "כל ישראל חברים" שיהודים מכל המקומות ומכל הגוונים מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם).

"כזיתא פסחא והלילא – פקע אגרא"

מנהג היה בירושלים שכל עולי רגלים עולים לגגות לאחר הסדר, לומר את ההלל. ופתגם נטבע בעקבות מנהג זה: "כזיתא פסחא והלילא – פקע אגרא" (פסחים פ"ה). כלומר אכילת שעור של "כזית" מקרבן פסח, וההלל הנאמר בסיום האכילה בירושלים, "שוברים" גגות.

"לא נזוק אדם בירושלים מעולם"

ובכל ההמון העצום והחוגג הזה, מן הנמנע היה, בדרך הטבע, שלא יקרו תאונות. אך מי ששיכן שמו הגדול בבית הזה ובעיר קדשו, שמר על בניו הבאים לביתו, ועשרה ניסים קבועים נראו בכל שנה, בכל רגל ורגל, למליוני האורחים בעיר. "לא נזוק אדם בירושלים מעולם. ולא נפגע אדם ולא נכשל (מעד) בירושלים, ולא נפלה דלקה ולא היתה מפולת בירושלים" (אבות דרבי נתן כ"ח) "ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים" (מסכת יומא דף כ"א).

ולא רק ברגלים, כי אם בכל יום ויום, היו חווים יושבי ירושלים את הנעשה במקדש. קול שער הגדול שבהיכל שנפתח, נגינת הלויים ושירתם. קריאת הכרוז עם שחר: "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". כל אלו היו הקולות שנשמעו תדיר בכל רחבי העיר (מסכת תמיד ל') וריח הקטורת מן המקדש אפף את רחובותיה, עד שהנשים שבירושלים לא היו זקוקות עוד לבשמים… (מסכת יומא ל"ט)

כללו של דבר – "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מימיו" (מסכת סוכה נ"א).

וכל זה כאין וכאפס לעומת המקדש עצמו.

בהיכנסו, לאחר הכנה והיטהרות, אל עזרת ישראל שבמקדש, חש כל יהודי באופן הברור ביותר במציאות ה' ובהשגחתו הניסית, בבטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה משרה ה' על עמו.

מן השמיים הייתה יורדת אש על המזבח החיצון ורובצת עליו כמין אריה. צבעה עז כשמש, ואין כל מימות שבעולם יכולים לכבותה.

עמוד העשן העולה מן המערכה שעל המזבח היתמר בקו ישר אל השמיים.

"ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" (מסכת יומא כ"א).

רוממות עד אין סוף…

ולמעלה מכל זה – עבודת הקודש עצמה. סדר הקרבנות, הקרבת הקטורת ושאר עבודות המקדש, פעלו באופן תמידי על כל נפשות ישראל, עד שרוממו את כולן, באופן עמוק לאין שעור, למצב של בהירות וזכות הנפש, שלווה ושמחה בלתי מוכרות לנו, ותודעה רוחנית גבוהה להפליא.

"לא לן אדם בירושלים ובידו עוון – תמיד השחר (קרבן קבוע מידי בוקר) מכפר על עברות הלילה ושל בין הערביים (קרבן קבוע לפנות ערב) מכפר על עברות היום" (ילקוט שמעוני ישעיהו ש"צ). וכמו שכותב רבינו הק' (לקוטי מוהר"ן תנינא ז' סעיף י"א): "ובזמן שבית המקדש היה קיים – היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיהו א') "צדק ילין בה" ופרש רש"י: כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עברות של יום …על כן אנו צריכין את בית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו".

…אנו, גם אם נשוב בתשובה ונתחרט על רוע מעשינו – היכן כפרתנו? ומי ימחק מנפשנו את רושם החטאים וזוהמתם?

מבולבלים, אובדי דרך, חסרי מנוח ועצה, נגועים בטשטוש ומבוכה תמידיים, מהלכים אנו על פני האדמה, שוקעים בנשיית השכחה על כל הטוב שאבדנו, על כל היופי והחן של אמת שאין עוד בידינו. "שבנה לנו את בית הבחירה, לכפר בו על כל עוונותינו."

אמנם, מכל קצות הגלות, סחופים ודוויים, חזרנו כבנים אובדים לארצנו.

האמנם, שבנו?

אבל כמה קשה קבלתם של בנים שבים שעיניהם נשואות אל ארצות נכר, אל תרבויות זרות, מבלי לזכור, מבלי להתגעגע לעבר מפואר המצפה לשוב ולהבנות – עליית מאות אלפי עולי הרגל לירושלים, בה חוגגים כל ישראל בצוותא את חגיהם. צופים במראהו נורא ההוד של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש, מאזינים לנגינת הלוויים הקסומה, רואים פני שכינה…

אמנם, כולנו חשים חסרון – אך רק מעטים מבינינו יודעים לקרותו בשם. כולנו "סחוטים" עד מוות מלהג פוליטיקאים אין סופי. מתלות מבישה בארצות נכר, מאויבים מבפנים ומבחוץ שהולכים ומרימים ראש.

אולם מעט מאיתנו מבינים, כי תכלית כל המצוקות הללו אחת היא – להכיר את מי שאמר והיה העולם, לפנות אליו ועליו להישען. וכבר הבטיח לנו משה רבינו בדבריו

האחרונים כי נכיר בכך – "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עימדי. אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (שירת האזינו דברים).

גם אמונתנו בשליח הא-ל, גואל בשר ודם, שיבוא וישים קץ למצוקותינו, איננה מפלט דמיוני שתכליתו לצמצם את חריפותו של האפור, המעומעם, הערפילי, השולט עתה בכל.

וכי יש יהודי בימינו שאיננו משתוקק לבואו של מנהיג אמיתי, גדול, בעל שאר רוח וחזון שאפשר ללכת בעקבותיו?

הלא כל בעל לב רגיש מבין שהכל כאן רק "בינתיים", מין "בינתיים" לא רצוי, שדבר מה חדש, שונה לחלוטין, צריך לצמוח ממנו.

הנקודה הפנימית: העייפות מהשקר

עם כל העיפוש שאספנו בגלות הארוכה, ולמרות הקשיים בתקשורת בינינו לבין עצמנו, ישנה נקודה פנימית ועמוקה שמשתפת ומאחדת את כולנו – הלא היא העייפות הגדולה מהשקר, מהמלחמות, מהאיבה. והצמא הגדול לחיים מתוקנים ונכונים, כאן בארץ אבותינו.

כאן, לפני שנים רבות מאד, ברך האלוקים את אברהם אבינו, "כה יהיה זרעך – כעפר הארץ וככוכבי השמיים לרב" (בראשית י"ד ה').

מדוע נמשלו ישראל דווקא לעפר ולכוכבים? מבארים חז"ל (מסכת מגילה ט"ז): "אומה זו – כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולים עד לכוכבים".

ובכן, לעפר ומתחתיו כבר ירדנו. אין זאת כי אם הגיעה העת והשעה שנעלה עד לכוכבים. וכשם שהגענו אל הארץ הגשמית, בה הלכו וטוו אבותינו את עתיד זרעם, כך נגיע גם להיות ראויים להקרא "ישראל" ולהכיר במעלתנו האמיתית.

מתאבלים – על גדולתינו

ועל זה אנו בוכים ומתאבלים בימי בין המצרים – על גדולתנו האמיתית, על עם ישראל אחר, מתוקן ומטוהר יותר, שיקום מבין הריסות הבכי והזוועה, ויצדיק בקיומו את אלפי שנות הסבל והגלות. שנחזור ונהיה ראויים לכתרנו המקורי, הקדוש, שעל זה במגילת איכה, אנו שואלים ומבקשים על נפש עמנו "חדש ימינו כקדם" (איכה ה' כ"א).

לא מעמסה של צער, אלא זיכוך של התבוננות!

ימי אבל אלו אינם, אם כן, עוד "מעמסה" של צער מיותר ונוסף על כל צרותינו. זוהי תקופה של התבוננות מזוככת וממוקדת בשורש הסיבות לכל מצוקותינו, זוהי הסתכלות בלב ליבו של השבר, על מנת לצאת ממנו חדשים ומעודדים.

כי המבין שורש צערו וסיבת יגונו, עמוק ומר ככל שיהיה, יתמלא גם תקוה ביודעו – סיבה אחת, אחת בלבד, לכל רבוי השכול והיגון.

"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". ובתקון החטא, בהתנער האדם מהרע וההבל שהסתבך בו, ובהחזירו את אמונותו לאלוקים חיים ותורת חיים שלו –

יבוא הכל על תקונו. וזו, רק זו, היא הדרך היהודית, המקורית והבדוקה מימות עולם לשוב ולהכתיר את הטוב והקדוש, עד שיקוים בנו ובכל ישראל "ובילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כ"ה ח').

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support