חורבן הבית לא היה השואה הראשונה שניתכה על ראשנו בתשעה באב. שנים רבות לפני כן כבר נגלה יום זה כמזומן לפורענות וקללה.

משחזרו המרגלים מתור את הארץ מקץ ארבעים יום ומלאו את לב המצפים לשובם בדברי יאוש וכפירה בגנות הארץ – ערב תשעה באב היה. "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד) וכותבת הגמרא (מסכת תענית כ"ט) "ויבכו העם בלילה ההוא – אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות".

עם שלם, במשך לילה שלם, עומד מול השוקת השבורה של חלומותיו – ובוכה.

מה חשו הבוכים הללו? וממה נבע בכיים?

"וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזו לו מתנו! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזה לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה!" (במדבר י"ב).

"ארץ אוכלת יושביה" טענו המרגלים בשובם. ארץ מקוללת, משונה במראיתה ובאנשיה. מלאה בענקים ואנשי מלחמה שלעולם לא נוכל להם.

והשומעים – האמינו. האמינו, ובכו כל הלילה.

בכי של יאוש, בכי של כפירה בהבטחת ה' לארץ זבת חלב ודבש, להשגחה פרטית, לניסי ניסים. איש לא שעה לזעקת המחאה של יהושע וכלב בן יפונה "טובה הארץ מאד מאד"! איש לא הסכים עם תוכחתם "אם חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו… אך בה' אל תמרודו"!!! (במדבר י"ב ח'-ט').

בעקבות בכיית כפירה זו, לא זכינו להכנס לארץ המובטחת. עשרות שנים שוטטו אבותינו במדבר הגדול. וכל העומדים עתה על סיפה, למעט יהושע וכלב שדברו בשבחה, ימותו במדבר ולא יראו עוד לעולם את פניה. ואם לא די בעונש המר הזה, בא הקדוש ברוך הוא ומוסיף עליו עוד "אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות".

מעתה, יהיה תשעה באב יום מקולל, והגדולות שבשואות שנתכו על ראש בני-ישראל יחולו דווקא בו. בכיה לדורות… ועד היום אנו בוכים, בתשעה באב, על חטא המרגלים וגזרת הגלות, על חורבן הבית הראשון והשני, על חורבן העיר הגדולה ביתר ואבדן רבבות בניה, ועל גרוש ספרד שחתם בדם פרק חשוב בתולדות עמנו.

האם הקדוש ברוך הוא נקמן?

בודאי שלא. גם ענשיו המרים ביותר – מן הרחמים הם נובעים ולתכלית תקון החטא ומרוקו. ולא כנקמת זעם חלילה.

מהו, אם כן, פשר הדברים "ואני קובע לכם בכיה לדורות"?

אלא שפני הדברים כך הם – באותו בכי נורא שבכו אבותינו, על סף הכניסה לארץ, גרמו הבוכים קלקול עמוק.

עם שלם בוכה, ויאושו של הבכי הזה מחלחל עמוק עמוק בלבבות הבוכים, עד שהוא מגיע גם ללב בניהם, ובני בניהם, עד סוף כל הדורות…

את משבר האמונה הגדול הזה, את אבדן התקוה ורפיון הידיים שהשריש בכל הלבבות, חייבים לעקור. תקונו, ועקירתו, בחסדי ה' המרובים – "ואני קובע לכם בכיה לדורות"!

באותו היום ממש, בו הפך ליבנו נגוע ביאוש – אנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש. אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן, שבכל פעם עמוק יותר "ממתיק" ומרפא את ארסו של הבכי ההוא.

כיצד?

אומרים חז"ל: "גזרה על המת שישתכח מן הלב". כדי לאפשר לחיים להמשיך, כדי להקל על סבלם של האבלים, גזר ה' בחכמתו על הלבבות – לשכוח. וכך טבוע בנפש האדם, שגם מתיו היקרים ביותר – ילכו וישתכחו מן הלב ברבות הימים והשנים.

והנה, אלפים בשנים, אנו בוכים על "מתנו", על חורבן המקדש ותפארת ישראל, על שפלות מצבם של בני עמנו. היכן היא ה"גזרה על המת שישתכח מן הלב"? היתכן לבכות זמן רב ומופלג כל-כך על חורבן קדום ורחוק כל-כך? הלא מן הדין היה עלינו להתנחם, להתנער מזכרונות העבר, ולהתחיל בחיים חדשים. מנין הכח, עדיין, להתאבל ולבכות? אין זה כי אם "מתנו" – לא מת! עתיד הוא לשוב ולחיות. עתיד מקדשנו להבנות, ועתידה תפארתנו וקדושתנו – להתגלות.

אין זה מת שישתכח מן הלב, אין זה זכרון רחוק מדפי העבר, חי וקיים הוא בעצמותנו וליבנו, ועל כן לעולם נמאן להתנחם, ועד שיאיר מחדש אורם של ישראל ומקדשם – לא נחדל מאבלנו.

בכיינו, אם כן, אינו בכי של יאוש כל עיקר, כאדם שמתו מוטל לפניו. זהו בכי של תקוה גדולה, שעדיין אנו מאמינים ומקוים ומיחלים לתקומתנו ותקומת מקדשנו.

"ואני קובע לכם בכיה לדורות". בכל שנה ושנה, למרות שעבר זמן כה רב, אנו ממשיכים לבכות. בכי מתקן, בכי של תקוה עצומה, של אמונה שלמה "חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת". ויבנה לנו מחדש מקדשנו "לכפר בו על כל עוונותינו"!

(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)