ל"ג בעומר בחצר ציונו של התנא האלוקי רשב"י הקדוש. הרגליים ועימן הלב והנפש מתרוממות טפח מעל הקרקע. שמחה על-טבעית מורגשת בעליל, אי אפשר שלא להיסחף אחריה.

ובפנים המערה – הלבבות נפתחים, ההתעוררות בוקעת רקיעים, הנפש כמהה לשוב ולהיטיב את דרכה מעתה.

איך זה ששני כוחות מנוגדים כל כך פועלים בו זמנית – ההתעוררות והשמחה, הבכי והשירה, התשוקה וההודיה?! ובכלל, לשמחה מה זו עושה? הן ביום זה נסתלק הצדיק והעולם התייתם, מן הראוי היה לקונן ולהתאבל, ולא לשיר ולרקוד!

רבי נתן מגלה לנו טפח מסודו של רשב"י:

חז"ל צפו את אשר יקרה באחרית הימים וגזרו אומר: "עתידה תורה שתשתכח מישראל" (שבת קלח ע"ב), הסתר הפנים יגבר כל כך עד שגם כאשר הספרים יהיו בידינו תהיה זאת שיכחה; הריחוק יהיה עמוק כל כך, הלבבות יהיו סתומים כל כך; חיי החולין יכבשו כל חלקה טובה, הנפילות הרוחניות יהיו עמוקות ביותר – עד שתשכח אותה ידיעה עמוקה שאותה הנחיל לנו ה' על ידי התורה, ש'ישראל וקוב"ה ואורייתא חד הוא'; יהודי לא ירגיש שכשהוא מקיים מצוה או לומד תורה הרי הוא מאוחד באהבה אינסופית למי שציווה ונתן זאת; הוא אולי יזכור את המילים, אך לא את ה'נשמה' שבהן.

שיכחה זו תגרום לעזיבת התורה אט אט חלילה, שכן כאשר יהודי רואה שמעשיו מקולקלים והיצר מקיף את כל כולו, ובנוסף לכך הוא שוכח שעדיין הוא מחובר לאהבת עולם יוקדת מצד ה' יתברך – הוא מזניח את עבודת ה' ומתרחק ממנו יותר ויותר.

אם היה לפחות זוכר שהוא עדיין אהוב למקום, למרות עוונותיו, כי אז היה מתחיל לבקש, לחפש ולכסוף אל ה' – וזה עצמו היה מחזירו למוטב. אך ההסתאבות גורמת לו לשכוח את הקשר הנצחי הלזה; וככל ששפלות הנפש מעמיקה, כך גוברת השכחה; הוא כבר לא מנסה אפילו לרצות לחזור בתשובה, נדמה לו שזהו מקומו הטבעי לעד…

גם רשב"י כמו חבריו, ידע על הסתר הפנים הצפוי בסוף הדורות, אך הוא אזר מותניו והבטיח כי התורה לא תשתכח! זאת מפני שהוא יצר יצירה חדשה שעל ידה יוכל מי שירצה – להינצל משיכחת נשמת התורה.

זהו ספר הזוהר הקדוש, שעליו העיד רשב"י כי "בזהר דא יפקון מן גלותא"! סודות התורה הכתובים בזוהר הקדוש נובעים מחכמה אלוקית גבוהה מאד שבכוחה להאיר גם את המקומות האפלים והשפלים ביותר. בכוח קדושת סודות אלו עולה בליבנו האהבה הגדולה שבינינו לבין אבינו שבשמים. בהשפעת התכנים הנפלאים שבזוהר, מאירה בלב כל יהודי האהבה הנצחית הזאת וגורמת לו שאם רק ירצה – יוכל לשוב לחיק אביו אוהבו.

על אף שלא כל אחד זוכה להבין את סודות הזוהר, הרי קדושתם פועלת בעולם בצורה נעלמת ונותנת את האפשרות ואת הכוח לכל אחד להתעורר, לבקש ולחפש, לרצות ולכסוף – מבלי להימשך אחר ההרגשה המייאשת שנובעת מן ההסתרה העצומה השוררת כיום.

בל"ג בעומר – ביום בו נסתלק רשב"י – עולה מדי שנה נשמתו יותר ויותר. עלייה זו פירושה, שנשמתו משיגה תורה גבוהה יותר ויותר שבכוחה להאיר במקומות נמוכים ביותר.

בכל שנה שופע כוח חדש וגדול יותר, שנותן לנו להבין, שההסתרה איננה המציאות עצמה; היא בסך הכל מסתירה את האהבה הנצחית של ה' אלינו. תובנה זו גורמת להתעורר בכיסופים לה' – גם למי שבשנה שעברה נכשל. כיסופים אלו יביאו אותו בסופו של דבר לתשובה שלימה.

ביום זה בכלל ובמקום קדוש זה במירון בפרט, מתחדשת אצל כולנו התקוה להתחיל לבחור בטוב ולעזוב את ההרגלים הרעים.

אין זה יום אֵבל על מת חלילה, כי "צדיקים במיתתם קרויים חיים". לא רק שהם עדיין בחיים, אלא הם מוסיפים חִיות חדשה לדָרי מַטָה; הם מאירים ביתר שאת את החושך המעובה שבו אנו שרויים.

זה סוד הכוחות המנוגדים – לכאורה – הפועלים בהילולת רשב"י; השמחה היא על שזכינו למתנה נפלאה זו בעומק חשכת גלותנו. נפלאותיה של מתנה זו הן: הגעגועים והכיסופים שיחזירו אותנו בסופו של דבר בתשובה, וככל שאנו רוקדים ושרים ומכירים ביִקרת מתנה זו – כך פורצים מקרבנו הגעגועים שבפנים, בהשתפכות כנה ואמיתית להתחלה טובה יותר של התקרבות לה'.

[עפ"י ליקוטי הלכות, גביית חוב מהיתומים ג-יט]