ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > בין המצרים > דיבור שמעל למילים

דיבור שמעל למילים

י״ד באב תשע״ט

נפלטנו אל הגלות הקשה בעקבות אי הבנה – לא יכולנו לשמוע אל דברי הנביאים, ולא יכולנו לקבל בלב את ההתעוררות, וממילא גורשנו. כעת אנחנו מבקשים את הדרך חזרה, והיסוד היא הבנה; להיות מסוגלים לשמוע, לקבל, ולהאזין לקריאות החיבה, ולא להצטנף שוב בחשדנות ועלבון. וזה נעשה על ידי האבלות – האבלות פותחת לנו מחדש את היכולת להבין, והבכי יביא לאוזנינו את ניגונו של המוכיח הראוי, המשקה את הנשמה ומרווה את צימאונה בתוכחה מתוקה. (בין המצרים)

בכי – דיבור שמעל למילים

העולם הוא מין שותפות אחת גדולה בין בני אדם. היסוד בנוי על הקשר, והאמצעים הם: מעשים, דיבורים, נתינה וקבלה, ובעיקר הבנה הדדית. איך נוצרת הבנה? בעיקר מתוך הטיית אוזן ופתיחות לקבל. כשמוכנים לשמוע ומסכימים להבין את הזולת – הכל נעשה פשוט וקל, נגיש וישר.

כך גם בעסק התורה, ובעבודת הבורא, וכך הוא בחינוך – אין דרך לחנך ולסייע למי שאוזנו אטומה.

נמצא, שהיסוד לכל הצלחה וקניית ערכים הוא – שמיעה וקבלה. אך כדי להיות מסוגל לשמוע, מוכרח אדם להבין שהדברים נאמרים לטובתו, לתועלתו ולהצלחתו. אם אין הדבר ברור לו, הרי שירגיש בנפשו חשדנות תמידית, המונעת אותה משמיעת וקבלת כל סוג של הערה – אפילו כזו שמטרתה להאיר לה, ולנתב אותה אל ההצלחה.

* * *

חוסר יכולת לשמוע ולקבל זו הפרעה. אך גם מי שאינו מסוגל לשמוע, יתכן ויבוא יום, ויפתחו אוזניו. אך אם כל הערה או אמירה הופכת אצלו לתבערת אש – נאטמת חלילה לגמרי הדרך למצוא עצה. זוהי תחילתו של פירוד המוביל לחורבן.

שותפות נצחית

ביסוד קיומו של העולם ובשורש נשמתו של כל יהודי – מתקיימת שותפות. השותפים הלא הם – בורא עולם ואנחנו, עמו ישראל. הוא כביכול זקוק לנו, כדי לגלות את מלכותו בעולם, שהלא אין מלך בלא עם; ואנחנו כמובן, נצרכים ונזקקים לו בכל נשימה ונשימה, ובכל קראינו אליו. זוהי שותפות עתיקה עליה מתקיים העולם.

איך מתקיים קשר כה מופלא? באמצעות הטיית אוזן ושמיעה. הנביאים והצדיקים משמיעים לנו את דבר השם, מוכיחים, קוראים, מעבירים אלינו את דבריו, ומשיבים אליו את ליבנו. זהו אם כן התנאי להמשכיות הקשר – הטיית הלב ומוכנות לשמוע. אולם, אם חלילה נאטמות האוזניים ואיננו מצליחים לשמוע, אוי ואבוי. על מצב שכזה צועק ומעורר ישעיהו בחזונו: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן". אולם גם במצב שכזה עדיין יש תקווה, שמא אכן נתעורר ונקיץ פעם. אולם קשה ומסוכנת היא מציאות בה התוכחה עצמה הופכת למחוללת חורבן. השומע, לא רק שאינו מסוגל להתעורר, הוא אף נתפס לחשדות כאילו מבקשים את רעתו. במקרה שכזה – דיבורי התוכחה שמקורם בלבו הרחום של האב, המבקש לחדש את הקשר ולהחיות את השותפות – נשמעים בלב הבן כהכאת שוט, וכחיצים של חלישות הדעת. במציאות שכזו – היצר הטוב הופך את עורו ומשמש כיצר רע, וההתעוררות מבלבלת ומחלישה. זהו חולי קשה שמונע אפילו את הדרך להגיש עזרה. אי אפשר להוכיח, בלתי אפשרי להאיר עיניים. עסק ביש לכאורה.

ואכן בזמן שבית המקדש היה קיים, והשותפות בין ישראל לאביהם שבשמים התבטאה בפרהסיה – בתוך בית ובעבודות הקודש, הרי שהיה לנו את האמצעי ששימר את הקשר, היה לנו מוכיח ראוי. התוכחה הזו שהשמיעו לנו הנביאים והצדיקים, כמו תוכחתו של משה בפרשת השבוע – התנגנה באוזני הנפש כניגון מתוק של התקרבות, שאין בו שום צליל ורמז להתרחקות. כמו פרשת "אלה הדברים", שהתוכחות כולן מוזכרות ברמז, מוצפנות בשמות המקומות – כדי שלא לשבור ולהחליש דעת, רק אדרבה, לשלב בתוך התוכחה לימוד זכות – שהמקום גורם.

אך הגלות איבדה את זה מאתנו – אין בית מקדש, אין תוכחה, ואין אוזניים לשמוע. זוהי אחת האבידות הכואבות ביותר שגבתה מאיתנו הגלות.

העדרו של בית המקדש, הוא עצמו סיבה לאריכות הגלות. אם אין אוזניים לקבל בהן תוכחה – אין גם דרך שיבה ותשובה, ואין דרך לצעוד בחזרה הביתה. כל דיבור של התעוררות, וכל נימה של תוכחה שבאה להאיר – נאלמת דומיה על סף האוזניים הערלות, המלאות חשש וחשד; שמא מבקשים להציק לי, ולהחליש את דעתי.

איך אם כן נשוב? מה יחדש בחיינו את השותפות?

מעל למילים

אכן, זוהי מכת הגלות. אין לנו דרך סלולה לתשובה, אין מילים ואין שפה. אולם מי שמבין ולו מעט את מצבו, וחש שאינו מסוגל להמשיך כך – ימצא את הדרך לחידוש הקשר אף בלי מילים. אדרבה – בלעדיהן דווקא! כאן יש דרך חדשה – יש עוצמה ויכולת מיוחדת בגישה של רמזים.

אם בא אדם לחברו, ומפגין את רצונו האמתי לתקן וליישר הדורים, יתכן מאוד שיפעלו הרמזים הרבה יותר מכל סוג ונוסח של התנצלות או גישה מתוקנת. כך גם בנוגע לחידוש הקשר והשותפות בינינו לבין אבינו מלכנו – הבכי והיללה, הגניחה והאנחה, יש בהם אמת ישירה הפורצת ממעמקי הלב.

זוהי זעקתה של 'איכה'. "איכה היתה" – איך ייתכן ששני ידידים כה קרובים, יפסידו את התקשרותם העמוקה והנפלאה, רק מפני שאינם מצליחים לשמוע ולהבין זה את זה?!

הייתכן שנהיה כה רחוקים, שנבלה בגלות של פירוד הלבבות כל כך הרבה שנים?!

'איכה' מצעקת את מה שהלב מבקש תמיד להשמיע, גם בשעה שהאוזניים אטומות, והלב שקוע בחלישות הדעת וחשדות. הלב צועק תמיד, ובימים אלו אנו נותנים לו לבדו לדבר, ולהשיח את אשר על ליבו. לצעוק ולבכות, גם מבלי להתחשב באי יכולתנו לדבר כראוי או להסתדר כפי שצריך.

זהו התיקון! נפלטנו אל הגלות הקשה בעקבות אי הבנה – לא יכולנו לשמוע אל דברי הנביאים, ולא יכולנו לקבל בלב את ההתעוררות, וממילא גורשנו. כעת אנחנו מבקשים את הדרך חזרה, והיסוד היא הבנה; להיות מסוגלים לשמוע, לקבל, ולהאזין לקריאות החיבה, ולא להצטנף שוב בחשדנות ועלבון. וזה נעשה על ידי האבלות – האבלות פותחת לנו מחדש את היכולת להבין, והבכי יביא לאוזנינו את ניגונו של המוכיח הראוי, המשקה את הנשמה ומרווה את צימאונה בתוכחה מתוקה.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support