'כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר…' אלו מילים של ליל יום כיפור, יפים הם באמרנו אותם לפני מי שאמר והיה העולם, כשבכוונתנו אליו יתברך בלבד, וכאשר מסיימים אנו בפיוט: כן אנחנו בידך חסד נוצר וכו', אולם מגונים מאד הדברים הללו, כאשר אנו מתייחסים אל ילדנו או חניכנו – כחומר ביד היוצר.

מגונה ואף לא נכון.

כיום מקובל להתבטאות בניסוח 'לעצב את נפש הילד', כלומר, ליצור את דמותו על ידי הכוונה וחינוך, אם הדברים אמורים כהנחיה בלבד, כדרבון מַלְמָד חייו, הרי שזכינו להניח אצבע על יסודות החינוך הישרים והמתוקנים – אשרי האב היודע להדריך נכונה את ילדיו.

כל זה טוב ויפה, כאשר הענין נותר בתחום העיצוב וההדרכה, שם, ככל שהמקצוענות משובחת יותר, התוצר, קרי הילד, יהיה מושלם ובריא-נפש יותר, אך כאשר חורגת היא מתחום העיצוב ומתפשטת אל גבול הפיסול – הרי שכאן מתרחש חורבן ולא בנין.

כי הרי מהו בעצם ההבדל בין פיסול לעיצוב, לפחות בלשון המדוברת? הפיסול בעולם המלאכה והיצירה, הוא פעולת בנין שבא 'לפסול' חלקים מסויימים, להשליכם הצידה, לוותר על פיסות מיותרות, ליצור את החלקים המועדפים ולבנות מכל הכלליות – דמות מפוסלת יוצאת מכל הררי ה 'פסולת'.

לא כן הוא העיצוב, הוא אינו מוותר על שום חלקיק, כל אחד שכזה חשוב, הידיים המעצבות באמונה את החומר הבצקי – יתחשבו בכל מרכיב, יגייסו אותו לרעיון, ויבנו ממנו דמות ראשונית, שלאחר מכן תלוטש לכלי המוגמר, הנכון והמתוקן.

לצערנו, הורים רבים מטשטשים את הגבול הרצוי בין השנים… הילד הזה הוא הרי 'שלהם…' וככזה הוא אמור לוותר על כל תפישת עולם שלו, על כל מציאות, ישות ואישיות אפשריות שלו.

גם אם זה נכון לגמרי שהנער או הנערה אמורים לקבל מאתנו אורחות חיים, ואף גם לדעת כי ישנם דברים שלהם הם נראים כמתוקנים, ובפירוש אינם כאלו… אך – וזהו האך הגדול! – צריך להיזהר מחלקים 'מיותרים' שנגזרים מעצם אישיותם – לא לפסל אותם תוך כדי השלכה של פיסות 'לא רצויות ' – אלא לעצב, היינו, לגייס את החלקים הפחות מחמיאים – ולצרפם אל הקומה הכללית, זהו פתרון החינוך וזה שברו…

מלבד שדרך 'חינוך' באופן של פיסול אינה נכונה, היא גם לא מתנהלת כך, ורק לפי מראית העין הגשמית ניצחנו את הטעויות שלו – מתחת פני השטח לא זז כלום. כדאמרי אינשי ניצחנו בקרב אך לא במלחמה, המלחמה הניטשת בין הכוחות עדיין בעיצומה – אין כוח בפיסול והשלכה למגר שום תופעה.

לפיסות המושלכות הללו יש דינאמיקה משלהן, הן מוזנות על ידי חיות שאין בכוח אף אחד לקפדה, הן תמתנה לשעת 'כושר', ועשויות לפרוץ החוצה בפיצוץ לא מבוקר ולא נעים בעליל – המפסל יוותר בהשתוממות מוחלטת, מה קרה לפיסול העקבי שלי? משהו כמו הגולם שקם על יוצרו – יתרחש למול עיניו הנדהמות.

שורש הענין הוא, כי 'אישיות' מתנת שמים היא, אותה לא ניתן להכניע בכוח הזרוע, ואף לא בתוקפן של מילים קשות והרסניות (!) אישיות וטבעים הם כלי העבודה המומלצים על ידי קודשא בריך הוא, שעמם יעמול האדם בחירות מופלגת למען המטרה שלשמה נשלח לעולמנו השפל.

הרוצה לפסל את ילדיו כדמותו וצלמו, שומט תחת רגלם את הבסיס האיתן שעליו הם עומדים, הם יעשו הכל כדי לרצות אותו (אם תהיה להם סיבה טובה לכך – שזה כשלעצמו הוא כיוון לא-חינוכי לחלוטין) במקרה הטוב… ויעשו הכל כדי לפרוק כל עול שבא מהכיוון הזה בבוא היום והעת המתאימה, והלואי שלא קודם לכן.

וזאת משום שנלקחו מהם כלי העבודה שלהם, המקוש שעמו הם חייבים לחפור את בור חייהם, הם נתונים למרמס של כלי עבודה זרים להם, ואז העבודה לא תצלח, ואנחנו נצא מופסדים לגמרי.

ובאותיות של מעשה: לא רק לנו חייב להיות ברור כשמש, שהילדים שלנו הם לא אנחנו, ובכלל לא… גם להם זה חייב להיות מאד ברור, אנו נשאף לטובתם הרוחנית והגשמית ונפעל לפי רוח זו, אולם, דווקא הידיעה כי יש דברים שאינם בשליטתנו ובתחום אפשרויותינו – תפעל לטובת הענין כולו, מכח ידיעה זו, ננהג בתבונה ונשכיל לחנכם בחינוך הרצוי וההולם את אישיותם המבורכת.

הדים לחינוך נכון זה, מוצאים אנו במקראי קודש (מלכים-א א,ו) "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלוֹך וכו' – וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ". אף כי אנחנו מנצלים את דרך הרמז, מנסים אנו לומר, כי "עצבו" מתייחס לפעולה ולא לאישיות – לא 'מדוע אתה ככה?!' אלא מדוע ככה עשית? לבדוק את המניעים למעשה זה או אחר, יש במפרשים, שאדוניהו זה טוב היה, והפסיד את היד המחנכת והמעצבת של מדוע ככה עשית… וכנראה שרק בדרך זו בלבד.