סביב עם ישראל – מוקף בענני הסתרה, מסתובב המן עמלק, בולש ומחפש נקודות תורפה; מחפש אחר נחשלים, לזנב בהם; מחפש אחר "חסרי הכח מחמת חטאם"; "מִּתְגַּבֵּר, ח"ו, לְהַפִּיל אֶת הַחֲלוּשֵׁי כֹּחַ שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל כְּאִלּוּ אֵין לָהֶם תִּקְוָה עוֹד ח"ו, בִּבְחִינַת (דברים כ"ח) וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים וְכוּ' וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְכוּ' שֶׁרוֹצֶה לְזַנֵּב אֶת הַנֶּחֱשָׁלִים, דְּהַיְנוּ חֲלוּשֵׁי כֹּחַ לְהַפִּילָם לְמַטָּה ח"ו, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וַיְזַנֵּב בְּךָ (השכמת הבוקר, א י"ב).

וחרבו שלופה בידו, נטויה: "עִקַּר זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ הוּא בִּלְבּוּל הַמְדַמֶּה שֶׁמִּשָּׁם כָּל הָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַכְּפִירוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת הָמָן עֲמָלֵק שֶׁהָיָה כּוֹפֵר גָּדוֹל וְעָשָה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה".

*

את מלחמתו עורך המן-עמלק בשתי חזיתות. באחת מהן – מבקש המן להשליט בלבול, כפירות, אפיקורסות; בשניה – להדגיש כל פגם, להחליש כל רצון ולבטל כל תקוה.

"אה!", הוא יטען בזלזול מתנשא, "מה לך מבקש, וכבר נהנית מסעודתו של אותו רשע; מה לך מתחנן, וכבר רחקת, עוית, נפלת. מה לך מעיז לשאת פניך?!", כי זו מהותו: "כִּי הוּא אוֹרֵב עַל הָאֲבֵדוֹת תָּמִיד לְתָפְסָם חַס וְשָׁלוֹם".

ועל פי הגיונו – הוא צדק. "כִּי אָז בִּימֵי הָמָן הִתְגַּבְּרָה הַסִּטְרָא אָחֳרָא זֻהֲמַת עֲמָלֵק כָּל כָּךְ עַד שֶׁהֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְרָאֵל בְּכָל הַחֲטָאִים שֶׁחִשְּׁבוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. עַד שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּאָה עֲלֵיהֶם הַצָּרָה וְהַסַּכָּנָה" (הלכות ברכת הריח הלכה ד, כ"ב) – "באותה שעה אמר הקב״ה למה לי אומה זו שבשבילה רבו אנחותי בכל יום, אשביתם מן העולם. אמר לו הקב״ה לך והביא לי מגילה ואכתוב עליה כליה".

חטאו ופשעו ישראל: "מפני שהלכו ישראל לסעודת אחשורוש נגזר עליהם לאבדם". הגזירה נחתמה.

*

אל מול המן עמלק, עומד הצדיק, מרדכי. אל מול הגיונו החותך של המקטרג; אל מול מגילת הגזירה החתומה בטיט; עומד סוד גדול, נשק סודי. תקף בכל חזית, מנצח כל קרב, הופך חלושים לגיבורי כח ונחשלים לאנשי חיל:

עִקַּר הַנֵּס שֶׁל פּוּרִים עַל־יְדֵי מָרְדְּכַי – עַל־יְדֵי רִבּוּי הַצְּעָקוֹת וּזְעָקוֹת שֶׁצָּעַק לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, וְהִכְנִיס גַּם בְּיִשְׂרָאֵל לִזְעֹק וְלִצְעֹק הַרְבֵּה לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵין שׁוּם עֵצָה נֶגְדָּם כִּי אִם עַל־יְדֵי־זֶה, כִּי אֵין כֹּחֵנוּ אֶלָּא בַּפֶּה (הלכות פורים ו, ו).

"כִּי זֶה הוּא הָעִקָּר בְּעֵת שֶׁהָאָדָם חַס וְשָׁלוֹם נוֹפֵל בְּאֵיזֶה יְרִידָה יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֲפִלּוּ אִם נִכְשַׁל חַס וְשָׁלוֹם אָז מְאֹד אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לְיַאֵשׁ עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים וּכְמוֹ שֶׁעָשָֹה מָרְדְּכַי אָז וְכָל יִשְֹרָאֵל עִמּוֹ, וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה וְכוּ' וְכֵן כָּל יִשְֹרָאֵל בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ וְכוּ' וַה' יִתְבָּרַךְ שָׁמַע לְקוֹל זַעֲקָתָם וְצַעֲקָתָם עַל יְדֵי מָרְדְּכַי וְאָז נִתְהַפֵּךְ הַיְּרִידָה לַעֲלִיָּה גְּדוֹלָה וְנַעֲשָֹה מִזֶּה פּוּרִים." (הלכות תחומין ד, ט)

*

חוט מקשר בין פורים ופסח. ליתר דיוק – קול זעקה.

בשיאה של גלות מצרים, בעודם בשער המ"ט משערי טומאה, על סיפו של שאול תחתיות ושל אובדן מוחלט, כאשר " בעיני הש"י היו רעים וחטאים ובלתי ראוים להגאל", וכאשר "כְּבָר הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בָּעוֹלָם, וּפָעַל וְעָשָה עַל יְדֵי כֹּחַ עֲבוֹדָתוֹ", הקים ישראל זעקה, צעקה, אנחה וגניחה.

ומעומק השאול – שאול הגלות, שאול הטומאה – וגם אם לא היו ראוים כל עיקר, עלתה שוועתם אל האלקים – "וישמע אלקים" – ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה.

וְעַל כֵּן גַּם עִקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם הָיָה עַל יְדֵי רִבּוּי הַצְּעָקוֹת וְהַזְּעָקוֹת שֶׁצָּעֲקוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶל ה'. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵינוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְכוּ'. וּכְתִיב, וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל וְכוּ' וַיִּזְעֲקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים וְכוּ' (הלכות ערלה ד)

*

ובין פורים לפסח נמצאנו למדים לימוד גדול:

בכל מצב שהוא, בעליה ובירידה, בשאול תחתיות ובפסגת ההר; כאשר החרב החדה מונחת על צווארו של אדם, והוא… הוא נמצא בשאול תחתיות, אינו ראוי שישמע קולו, אינו ראוי לגאולה, ומה לו פה ומי לו פה מעז פניו כל עיקר – הנה, הנה זו טענתו של המן-עמלק; והנה, הנה זו תשובתו של מרדכי: צא לרחובה של עיר, זעק זעקה גדולה; והנה, זו תשובתו של משה: "ונצעק", "ויאנחו", "ויזעקו"; וזו היא העצה היחידה, הנשק הנוצח כל זירה.

"וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת אֲפִלּוּ הַקְּטַנִּים בְּמַעֲלָה מְאד וַאֲפִלּוּ אִם נָפְלוּ לְרִשְׁעוּת גָּמוּר חַס וְשָׁלוֹם, אַף עַל פִּי כֵן כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבָּם כָּל זְמַן שֶׁיְּכוֹלִים לָזוּז עוֹד בְּאֵיבָר אֶחָד, צְרִיכִין לְהַאֲרִיךְ אַפָּם וְרוּחָם וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעָה תָּמִיד וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ בְּכָל מַה שֶּׁיְּכוֹלִין יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, כִּי אֵין שׁוּם תְּנוּעָה דִּקְדֻשָּׁה וְלא שׁוּם אֲנָחָה וּצְעָקָה וְכִסּוּפִין דִּקְדֻשָּׁה וְכוּ נֶאֱבָד", "כִּי יֵשׁ חֶסֶד כָּזֶה אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁגַּם מִשָּׁם יְכוֹלִין לַעֲלוֹת וְכָל צְעָקָה וּצְעָקָה שֶׁצּוֹעֵק אֲפִלּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת אֵינוֹ נֶאֱבָד לְעוֹלָם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אַחַר כָּךְ."