הזמן בו לא מתקיימים לימודים במסגרות הישיבות ותלמודי התורה, נקרא "בין הזמנים" [שנת הלימודים מחולקת לשני 'זמנים', 'זמן' חורף ו'זמן' קיץ] וכשמו כן הוא, תקופה שהיא חוץ מהזמן, לא בתוך הזמן.

את ההפסקה הזאת היו אנ"ש מנצלים על מנת להתעלות מעל הזמן, לעסוק בדברים אשר הזמן הרגיל לא נתן להם אפשרות לעשותם.

כך שכאשר תקופה זו זכתה שיקויים בה אצל רבים מאוד מאמר הכתוב "ירעם הים ומלואו", וכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא… הרי שאצל אנ"ש נתקיים מאמר הכתוב "יעלוז ש-ד-י וכל אשר בו", והיער צר מלהכיל את ריבוי המבקשים להשיח את לבם לפני ה', הקמים לערוך תיקון חצות והמתפללים תפילת שחרית כוותיקין ושאר עבודת ה'.

כמה משמח לראות את צעירי אנ"ש מנצלים את הלילות, משכימים כאריות בחצי הלילה ויוצאים אל השדה, לשפוך לבם לפני ה'…

כבר אמר רבי ישמעאל "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא" – ניצול לילות אלו בקימת חצות והתבודדות, לא ללמד רק על לילות אלו יצא, אלא ללמד על כלל כל לילות השנה כולו יצא.

ללמדנו שליבם של אנ"ש נכסף ומשתוקק לקיים כפשוטן את עצותיו של רבינו הקדוש לעבודת ה', ובפרט העצה הנוראה אשר עליה העיד רבינו הקדוש שהיא "עיקר עבודת איש הישראלי"…

כמה משמח לראות את אנ"ש, אשר בעת ש"הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" ותינוקות הכוללים בורחים מבית הספר – אינם נמלטים לטיולי ג'יפים, ולמליחת בשר גופם במי הים המלוחים, [לפחות ח"י דקות כשיעור מליחה…] ולצלות עור גופם, תחת השמש היוקדת, כמאכל בן דורסאי… אלא נמלטים אל בית מדרשו של הצדיק ולעצי היער, לעסוק באמירת תהלים וליקוטי תפילות, בלימוד תורת הצדיק – במידה גדושה, ולא בקמצנות.

* * *

אולם, אחים יקרים, שימו על לבבכם דברי מוהרנ"ת:

"בבחינת למעלה מהזמן עצמו, שם אין שייך שום תיקון, ועיקר התיקון כשיורדין לבחינת "תחת הזמן" – ואין נלכדים שם בהבלי הזמן, חס ושלום" (ליקוטי הלכות, מילה ד).

עיקר התיקון הוא, כאשר נכנסים שוב לכבלי ה'זמן'. גם כאשר אנו כבולים וכפופים תחת מסגרת הזמן, גם שם לעשות את מה שצריך…

עיקר התיקון הוא, שגם בימים בהם הזמן שולט, סדרי הישיבה, זמני הכוללים – גם אז לא לשכוח שהלימוד בתורת הצדיק והעסק בליקוטי תפילות אינו רק אמצעי למלאות את המשבצת בטבלת סדר היום ב-V אלא הם ספרים שיש 'לעסוק' בהם ברצינות ולחפש ולחתור בהם למצוא דברי אלקים חיים, להתקרב על ידם להש"י באמת.

גם אז לא לשכוח, שכל לילה, 6 שעות אחר צאת הכוכבים, יש עת רצון גדולה מאד, ויש לקום אז מהמטה, לומר תיקון חצות ולהתאבל על חורבן בית המקדש, ולשפוך ליבנו לפני ה'…

כל אחד לפי יכלתו, לפי בחינתו, לפי מדריגתו…

[לא באנו לשלול את הצורך בהתרעננות ובחופש. אולם וודאי וודאי שהאדם הכוסף לבוראו ולעבודת בוראו, ומנצל את הזמן ה"חופשי" שלו לעבודת ה' שאינה מתאפשרת לו בכל השנה, עדיף רבבות אלפי מונים על היוצא להתרעננות גופנית גרידא]