ר' אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי, ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים (ברכות כט ע"ב)

מיוחדת היא התפילה משאר המצוות במשמעות הכוונה שלה. משפט שגור בפי כמה ראשונים על התפילה הוא: "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". לא מצינו משמעות כה גדולה לכוונה במצוות אחרות. הנשמה של התפילה היא הכוונה. מזה למדנו שמהות התפילה נמצאת דווקא בכוונתה, ולא רק באמירתה. ננסה לראות הפעם בעז"ה בתוך אחד ממאמרי חז"ל המובאים בהקדמה לספר 'השתפכות הנפש' מה משמעות הדברים אלינו כמו כן.

"ר' אליעזר אומר, העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים". מה פירוש המילה "קבע"? מפרש רש"י: "חוק קבוע". מי שמתייחס לתפילה כחוק קבוע שצריך לעבור אותו, תפילתו לא תהיה בצורה של תחנונים. לכאורה, דברים פשוטים. ומה, אם כן, בא ר' אליעזר ללמדנו?

בביאור דבריו נאמרו כמה דעות בגמרא, ששתים מהן נפסקו להלכה: "כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי [כמשא]", ו"כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים", ומפרש רש"י "שאינו יכול לכוון ליבו לשאול". עדיין לא התבאר מספיק חידושו של ר' אליעזר. הרמב"ם (הלכות תפילה, ה, טז) פוסק את הדעות הללו ומוסיף עליהן הסבר: "כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי לכוין את לבו, ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה ואחר כך יפטר". ברמב"ם נוסף ביאור על דברי הגמרא: התפילה נעשית כמשא אם לא יושבים מעט לפניה ולאחריה.

שתי שאלות יש לשאול על דברי הרמב"ם: מדוע תפילה בכוונה מצריכה להמתין אחריה? מילא לפני התפילה אפשר לשבת ולהתרכז לקראת התפילה, אבל מדוע צריך להמתין גם אחריה? ושאלה נוספת על תחילת דבריו: "כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות". אם היו שואלים אותנו מהי כוונה, היינו עונים: כוונה. צריך פשוט להתכוון למה שאומרים באמת. אבל הרמב"ם כותב אחרת: "שיפנה את לבו מכל המחשבות". כשאנחנו מתכוונים למשהו ברצינות, הוא לא בהכרח מצריך שנוציא את כל מחשבות הלב. אפשר לכוון ברצינות, ויחד עם זאת להשאיר את הלב תפוס בעוד מחשבות. כאן, אומר הרמב"ם, כוונה כזו לא תספיק. מדוע?

* * *

"בשעת התפילה האדם עומד בהיכל המלך, ואז צריך לבטל את עצמו מכל וכל" (ליקוטי עצות תפילה, נד). בתפילה האדם לא יכול לבקש על בסיס מה שכבר קיים, לקבל עוד תוספת. כדי להתפלל באמת, צריך לבטל גם את מה שיש. לפני התפילה אנו אומרים: "מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו, מה גבורתנו". כל השאלות הללו מובילות אותנו למסקנה של התפילה: אם נרצה להתקיים לבד מצד עצמנו, השאלה תהיה "מה" – מה אנחנו אחרי הכל. אין לנו כוח עצמי, אנחנו לא יצרנו את עצמנו. תמיד בנינו על מה שכבר קיים, וגם זה, פעמים רבות בדרך ניסית, ואף מה שקיים הגיע בצורה לא טבעית. אין "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט). ניתן לטעות שאנחנו 'עושים' את עצמנו, והכול טמון בידינו. האם יש לנו מקור כוח בתוכנו שעליו אנחנו בונים את כל אישיותנו ומצבנו? התשובה היא שלא. "ה' צ-באות עמנו, משגב לנו אלקי יעקב סלה". ה' עמנו, הוא המשגב שלנו. "הא-ל ישועתנו סלה" (תהילים סח) – הוא המושיע – המעניק לנו ישע וקיום. בענין זה כותב המבי"ט (בית אלקים, שער התפילה ב): "כי לא היתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך". אין כאן מליצה. העשיר הגדול ביותר בעולם יכול וצריך להגיע לתחושה שהוא חסר מכל וכל. כל הבנינים העצומים שהוא בנה, צריכים יסוד בסיסי אחד, אותו הוא לא יכול ליצור בעצמו. כך שאחרי הכל, גם הוא חסר מכל וכל.

כוונת התפילה לא יכולה להצטמצם רק בבקשה לכשעצמה בכוונה. בכוונה כזאת לא נביע את עומק הבקשה שלנו, עד היכן היא מגיעה. היא מגיעה עד הבסיס הכי קיומי של חיינו. אם לא נבטל את כל מחשבות הלב, נחוש את עצמנו כמציאות לכשעצמה המבקשת תוספת. על ידי הביטול נגיע לכוונה האמיתית: שאין למחשבות שלנו קיום משל עצמן. הן כולן תלויות בבסיס של הכל – שעלי לקבל את ישעי מה', "ה' אורי וישעי" (תהילים כז, א).

היה אפשר לחשוב שאפשר להתייחס לתפילה כמשא. לא כמשא שחשוב לטורח על האדם והוא רוצה לנערו ממנו, אלא כמשא אמיתי שצריך לישא, זאת עוד פעולה שצריך לעשות. צריך לבקש, צריך להתייחס ברצינות לתפילה. אבל אני מכניס את עצמי לתפילה לאותו רגע של התפילה, ואחרי התפילה כבר נמצא לכשעצמי. זאת המשמעות של "חוק קבוע": אחת מהמטלות שהאדם צריך לעשות, אבל אין מטרה בעצם עשייתן. היה משא, ועכשיו הורדתי אותו. לכן צריך לחכות גם אחרי התפילה, כדי לבטא את ההפך. תשומת לב לפעולה לבדה לא מספיקה. גם אחרי שאני מתפלל, אני צריך לדעת שאני נשאר בעצמיותי במצב של התפילה. אני אמנם לא ממשיך לבקש בפועל, אבל המצב של התפילה ממשיך להתקיים. צריך פשוט לחכות, להפנים שהמשמעות שהתפילה אומרת נכונה לכל רגע בחיי. בבחינה הזו יכול אדם לקיים את דברי ר' יוחנן: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום" (ברכות דף כא). אי אפשר להתפלל כל היום, אך הלוואי והיה חי את התפילה כל היום, ויחיה את מה שהתפילה אומרת – ההכרה שהוא חסר מכל וכל, ושרק ה' יכול למלא את חסרונו (פירוש זה לדברי ר' יוחנן נאמר על ידי רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל).

למסקנת הדברים, אם כן, ר' אליעזר בא ללמד שאי אפשר להתייחס לתפילה כקבע, כדבר קבוע אותו צריך לעשות. התפילה היא לא עוד פעולה ביום, גם אם נתייחס אליה במלוא כובד הראש. היא "גרעין הזמן ופריו" כלשונו של ר' יהודה הלוי, הזמן שכל חיות האדם נמשכת ממנו. אם יתרכז האדם רק בבקשה, הוא לא יגיע לצורה של 'תחנונים'.

במשנה באבות (ב, יג) מובאת אמרה זו בשם ר' שמעון, עם תוספת: "רבי שמעון אומר… וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, שנאמר "כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". כיצד מבואר בפסוק זה ענין התפילה בתחנונים? מפרש רבינו יונה שם: "כי כל אדם צריך רחמים". בפסוק רואים שהדרך היחידה להתקיים, היא על ידי רחמי ה'. כל אדם צריך רחמים; מציאות האדם היא מבקשת ישע מצד עצמה. ההתעוררות לתפילה לא מתבקשת ממקומות רחוקים, אלא מהתבוננות הבאה מהאדם המתבונן על עצמו: כל אדם צריך רחמים.