ביחד (גם כשאנחנו רחוקים)

ועיין גם בליקוטי מוהר"ן שכתב שם, שצריך האדם להתחזק בתפילה אפילו בשעה שאינו זוכה להתפלל בדבקות ואין תפילתו שגורה בפיו חס ושלום, אף על פי כן יתחזק גם אז להתפלל בכל כוחו וכוונתו, כי בעת שיזכה להתפלל בדבקות ותהיה תפילתו שגורה בפיו כראוי אז יעלה כל התפילות עם התפילה ההוא שהתפלל כראוי. וזה "ואתחנן אל ה' " – תמיד, בין בדבקות בין שלא בדבקות. "בעת ההוא לאמר"- היינו כי בעת שאזכה להתפלל בדבקות והדברים יהיו נאמרים ומרוצים בפי, בחינת שגורה תפלתי, אז יעלו גם כל התפילות שהתפלל עד עתה שלא כראוי עם התפילה ההגונה ההוא.

הקושי העיקרי בתפילה הוא ללא ספק היכולת לכוון בה. עד כמה שהכוונה נדרשת כדבר בסיסי בתפילה, כך גם מתעורר הקושי עליה. הלכות רבות בהלכות תפילה מתייחדות סביב נושא זה בלבד – על החובה להתרחק מדברים המסיחים את הדעת, על יצירת המקום והאווירה המאפשרים כוונה ראויה, ועוד. ואחרי הכל, לא תמיד הכוונה אפשרית. כך כותב הב"ח (או"ח צח): "ביד הקדוש ברוך הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, לא היה יכול לכוון את לבו". הכוונה לא מסורה לאדם, אבל ביכולתו למסור את עצמו לידי בורא עולם שיכין את לבבו לתפילה. אם זהו המצב, בזמן שאדם מרגיש בצורה ברורה שאין ביכולתו לכוון עכשיו, מה עליו לעשות? האם הוא אמור להשלים עם המצב? הרי אין ביכולתו לשנות את המצב. האם זאת תהיה תפילה הנידונה מראש לפעולה חסרת חיות ולב?

בדברים המובאים למעלה רבי נחמן מלמד שתפילה שלא בכוונה גם היא תפילה. הראיה הכי גדולה לכך היא העובדה שבסוף גם היא עולה. וכאן, למרבה הפלא, אומר רבי נחמן שדווקא בגלל כך צריך להתחזק בתפילה כזאת. למרות שהתפילה היא לא בכוונה ובדבקות, "על פי כן יתחזק גם אז להתפלל בכל כוחו וכוונתו". מלמד רבי נחמן – אתה חושב שזה או תפילה בדבקות גדולה עם כל כוחות הנפש, או תפילה אפרורית ויבשה? טעות בידך. אתה יכול להתפלל בלי דבקות, ועדיין זאת תהיה תפילה עם כל הכוח והכוונה. תפילה חדשה מוצגת עתה בפנינו, וראוי לתת עליה את הדעת והלב.

ראינו בפעם הקודמת שרבי נחמן אומר שעל פי רוב אין ביכולת האדם לכוון בכל התפילה, ואף על פי כן הוא צריך להשתדל לכוון בכל התפילה ולא להתייאש מראש. טמון בכך לימוד גדול- הדרישה לכוונה בתפילה באה דווקא על הרקע שהדבר כמעט בלתי אפשרי. כוונה שמנסה להכריח לתפוס את כל התפילה בידיה עתידה לכישלון ולא תצליח לתפוס גם את המועט. תפילה שיוצאת ממקום שיודע שגם על התפילה אין ביכולתנו לשלוט, יכולה להגיע לכוונה יותר אמתית.

* * *

התיאור של תפילה בכוונה בתורה זו הוא " תפילתו שגורה בפיו". המשנה בברכות (ה, ה) מספרת על רבי חנינא בן דוסא שהתפלל על חולים שונים, ועל כל אחד ידע לומר אם יחיה או ימות. הסימן שלו היה "אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף". אפשר לומר שבמושגים שלנו, מצב של תפילה השגורה בפה הוא מצב בו הדיבור יוצא החוצה בצורה מלאה מבלי שנשארים דברים חסומים בפנים. מצב כזה יכול להתאפשר רק מכוח דבקות אלוקית, כמו שהב"ח מלמד, ולכן היה ברור לרבי חנינא שאם התפילה בדבקות אז זה סימן שהיא מקובלת.

ננסה להתבונן קצת במושג של "תפילתו שגורה" אצלנו. יש מצבים בהם אנחנו רוצים לבטא בתפילה תחושות ורצונות עמוקים הנמצאים בתוכנו, אבל אנחנו לא מצליחים להוציא אותם החוצה. דיבור הוא תוצאה של חיבור – דעת. זה מצב מוכר מאוד, שגם מופיע רבות בקשר בין בני אדם. זה יכול להיות אדם מסוים או מצב מסוים שפתאום אין מילים, אין על מה לדבר. כשאנחנו מחוברים לה' הדיבור בתפילה מתבטא בהתאם לכך. כשאיננו מצליחים לכוון, אומר רבי נחמן שזהו מצב בו התפילה לא שגורה בפינו. במילים אחרות: זה לא שמשהו טורד את דעתנו ולכן אנחנו לא מסוגלים לכוון. הנקודה הראשונית היא זה שאנחנו לא בדבקות, לא בחיבור לה', ולכן אנחנו נמצאים במצב בו אנחנו צריכים לכוון במה שאנחנו אומרים. בתפילה אידיאלית אין פער בין המילים לכוונה שצריך להדביק ביניהם, כי שניהם יוצאים מאותו מקום.

איזו תפילה אפשר להתפלל במצב כזה, בו אנחנו לא מחוברים לה'? אם, כמו שרבי נחמן, זה מצב שכיח ועל פי רוב אי אפשר לשנות אותו, מה יהיה על כל אותן תחושות ורצונות שנשארים בתוכנו ולא באים לידי ביטוי?

כאן אנו באים לשתי פירושים של המילה תפילה. פירוש אחד – "ותפילה לשון התחברות, כמו שכתוב 'נפתולי אלקים נפתלתי'" (ליקוטי מוהר"ן ב, פד). אבל ישנו פירוש נוסף, המובא בדברי רש"י על פסוק זה – "נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שווה לאחותי". תפילה היא מלשון פתלתול, ביטוי לעקשנות והליכה בדרך שהיא לא הישרות המתבקשת. לכאורה, ממש פירוש שונה בתכלית מהראשון: עקשנות, שלכאורה כל כך רחוקה מחיבור ודבקות. בעקשנות אין זרימה של דיבור, אין ישרות לב טבעית. אבל שני הדברים הם ממש אחד, ורבי נתן מרחיב על כך (ליקוטי הלכות תפילין ג, מומלץ מאוד לעיין בפנים).

תפילה היא בוודאי חיבור. אבל כמו בכל חיבור, לא תמיד החיבור הוא מלא וכולל את כל החלקים של שני הצדדים. תמיד יש התקרבות והתרחקות, זמנים של ביחד וזמנים של לחוד. חיבור אמיתי ומלא הוא חיבור כזה שיודע לכלול גם את הזמנים של הנפרדות בתוך הביחד, ובכך להפוך גם אותם לדבקות. זאת תהיה דבקות חדשה, מסוג אחר, דבקות שאומרת שגם כשאנחנו בריחוק, אנחנו באמת ביחד. זהו לא המצב השלם, כמובן. דבקות המתאפשרת גם בזמנים של פירוד יכולה לצאת רק ממקום וודאי של חיבור מלא ואמיתי, ומשם היא הולכת ומתרחבת לכל המצבים. אומר רבי נחמן: תפילה אחת בכוונה יכולה להעלות את כל התפילות שלא היו עם כוונה. תפילה אחת בכוונה יכולה לגלות שכל אותן התפילות שלא היינו עם ה', באמת היינו אתו. עובדה: דיברנו אליו, התפללנו. זה גילוי מפתיע, אבל צריך להאמין בו: זו הייתה תפילה. דיברנו אל ה'. הלב לא היה אתו לגמרי, אבל עכשיו זה מחדד עומק של דבקות חדשה: לא היינו אתו, ויחד עם זאת היינו אתו.

מכאן אפשר לנסות ולהבין את המשפט שפתחנו בו: "אפילו בשעה שאינו זוכה להתפלל בדבקות ואין תפילתו שגורה בפיו חס ושלום, אף על פי כן יתחזק גם אז להתפלל בכל כוחו וכוונתו". גם כשאין דבקות, אפשר וצריך להתפלל בכל הכוח והכוונה. אין דבקות, אין את החיבור לה' המתבטא בצורה טבעית וזורמת. אבל אנחנו בהחלט יכולים לכוון את עצמנו למקום הזה של הדבקות, ורק לדעת שהיא תתבטא בצורה שונה. הפעם, לא לחפש את זרימת והלב והמילים, אלא להשקיע את כל הכוחות בכוונה ולעמוד כך מול השם יתברך, עם הקושי לכוון, עם החלקים שעדיין לא יוצאים החוצה, ולהיות בדבקות הזאת. להאמין שאנחנו ביחד גם כשאנחנו בריחוק. זה דורש מאמץ הרבה יותר גדול, כי זאת לא דבקות מוחשת ומורגשת כמו זו הפשוטה. זה דורש אמונה, שגם התפילה הזאת היא תפילה. וזה מוליד גם תקווה, שבעת ההיא, ביום שנתפלל בדבקות, נראה איך כל התפילות עולות ביחד אתה, והכל תנועה אחת גדולה של התקרבות.