מוות וחיים ביד הלשון

"עיקר הדיבור הם ה'גבורות', כמו שכתוב 'מי מלל גבורות ה" … כמו שכתוב: 'וגבורתך ידברו'… וכשפוגמין בדיבור אז נעשה… מקטרג הגדול שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות… וכל המלשינות והרעות שדוברין על האדם… שהוא חוקר תמיד לעורר דין ולהלשין ולקטרג…
"וכשמעלה את הדיבור לשרשו, היינו לגבורות, ומתחיל לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות ומעורר את עצמו לעבודת השי"ת – אז נכנס אור שורש הגבורות".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א לח)

"יהי רצון מלפניך… שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה". בבקשה זו אנחנו מסיימים את הסדר היומי של ספירת העומר.

מהמאמר שבכותרת נוכל לשאוב עומק והבנה בתפילה זו:

שבע הספירות הן שבע תכונות יסודיות שהקב"ה ברא בהם את העולם, שבע המידות: חסד, גבורה, תפארת וכולי.

כמו כן יש גם צירופי מידות, כך שבצד החסד, שהוא נתינה בלי גבול, והגבורה שדורשת דין ללא רחמים, אנחנו מוצאים גם את "הגבורה שבחסד" שהיא ההגבלה לשם הטבה, כמו מניעות ממתק מיותר מילד שמטרתה לחסוך לו כאבי שיניים בעתיד.

כמו כן גם את ה"חסד שבגבורה" שהוא הטבה שמטרתה הגבלה. למשל, נתינת אוכל לבעל חיים כפיתיון במלכודת.

המידות הללו, כמו כל דבר בבריאה, אינן טובות ולא רעות. "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג). הכל תלוי כיצד משתמשים בהן – לטובה או להיפך.

לפיכך, כהכנה לקבלת התורה, עלינו לזכך את כל מידותינו-תכונותינו כדי לתקן את אשר השתמשנו בהן לרעה – ולהפוך אותן לכלי עזר בעבודת ה'.

* * *

רבינו מלמד אותנו כיצד אחת המידות הבסיסיות, מידת הגבורה – יכולה מצד אחד להיות הרסנית ביותר; ומהצד האחר – להיות נחוצה וחיונית.

את העובדה שמידת הגבורה במובן הנמוך שלה, איומה ונוראה היא – לא צריך ללמד אותנו. כל הכעס, המריבות, המחלוקות, הרציחות והמלחמות, הינם שימושים לא נכונים במידה זו. אלא שגם במובן הנעלה יותר, שבו הגבורה משמשת כמידת הדין ועשיית צדק, טמון כוח הרס רב.

שהרי לימדונו חז"ל שבתחילה עלה במחשבת הקב"ה כביכול לברוא את העולם במידת הדין, וכשראה שאין העולם מתקיים בכך, עמד ושיתף עם מידת הדין את מידת הרחמים (ב"ר ס"פ יב).

אפילו מידת הדין שבבית דין של מעלה יכולה לגרום חורבן לעולם, שהרי נאמר: "מי יצדק לפניך בדין?!" (מוסף לימים נוראים).

כך נבין את חומרתו של איסור לשון הרע, שכן כוח הדיבור מושרש מבחינה רוחנית במידת הגבורה, ככתוב: "מי ימלל גבורות ה'" (תהלים קו), וככתוב: "וגבורתך ידברו" (תהלים קמד).

לכן משווה הנביא את הדיבור לאש "הלא כה דברי כאש" (ירמיה כג), שהמוצא פגמים בחברו ומדבר עליו רע, מעורר את כוח הדין שלמעלה, שמביא חורבן והרס לעולם.

לעומת זה, כשמשתמשים כראוי במידת הגבורה, ובפרט דרך הדיבור ששורשו כאמור במידה הזו, יש בכך תועלת עצומה. דהיינו כאשר אדם דן ושופט את עצמו על כל דרכיו ומעשיו, אם הם כרצון ה' או חלילה לא כל כך – אזי יכול הוא לשוב ולהתלהב לעבודת ה', כי גם ההתלהבות בעבודת ה' מגיעה מאש הגבורה.

במקרה זה שהאדם משתמש בכוח הדין והגבורה – לטובה, הוא גם מבטל את התוצאות השליליות של הגבורה, כפי שאמרו חז"ל (ברכות ה ע"ב) ש"אם רואה אדם שייסורים באים עליו, יפשפש במעשיו.

כשמשתמש אדם בגבורה כראוי, להוכיח את עצמו ולשוב בתשובה, הריהו מבטל את הייסורים שהם תוצאה של מידת הדין.