נכון, אני לא ילד קטן, אני כבר אדם בוגר. אני יודע מה הם החיים. אותי אי אפשר לבלבל בקלות. אבל כשעמדתי ברחוב במנהטן והרמתי את העיניים למעלה לראות עד כמה גבוהים הבניינים, הסתחררתי קצת מבפנים. אין מה לומר, זה באמת מרשים. איזה גובה. כמה כוח, כמה מתכת ואבן וזכוכית וברק ודגלים וצבע. הכל מבריק, הכל מעוצב, הכל יקר, הכל גאה. מתחת לאדמה רכבות טרנס אטלנטיות. אפשר לראות את עמודי העשן שעולים משם דרך האספלט של הכביש. גם מעל לראש נוהמות רכבות, פועלים מנועים, זורמים סילונים. הכל מזמזם וחורק ונושף ובועט ורץ כל הזמן לכאן ולכאן. לאן???

עיר בלי שמיים. אנשים בלי הפסקה. חיים בלי לב. הרבה להג ומתחתיו דממה גדולה.

"אז מה עושים בניו יורק?" שאלתי נהג מונית ישראלי בשם משה שגר כאן כבר 25 שנה. "עובדים, מה זאת אומרת. כל היום והלילה עובדים". "ומה חוץ מזה?" הקשיתי בתמיהה. "נחים, אוכלים, הולכים להצגה ושוב פעם עובדים". הוא נהג מונית, אבל על החתונה של הבת שלו הוא הוציא 120,000$ (זה לא טעות דפוס) הוא הסביר לי שזו דווקא לא הייתה החתונה הכי ראוותנית בעיר. אבל בכל זאת אי אפשר בלי קצת "שואו". אז הפרחים לחתונה עלו 15,000$ התזמורת עלתה 20,000$ אז מאיפה הכסף? עובדים. כבר אמרנו. כל הזמן עובדים. מי שלא עובד כאן נהיה הומלס תוך יומיים. עיר בלי רחמים. תקום ב 6 בבוקר ותחזור הביתה ב 10 בלילה. יום אחרי יום אחרי יום. בלי הנחות.

כמה כושים, כמה סינים, כמה מקסיקנים, ולך תדע מה עוד, רצים, רצים, רצים. יש כאן הרבה כושים, אמר לי חבר, שגרים בשכונות עוני, מקבלים קצבת סעד מהממשלה, אוכלים כלום שבכלום, אבל יש להם מכוניות פאר. מה זה פאר? הרכב הכי מבריק וחדיש בארץ יחשב כאן כגרוטאה. למה? כי את זה הם יכולים להראות.

האמריקאים אוהבים לקרוא למטרופולין המדושן שלהם "דה ביג אפל", הווה אומר – "התפוח הגדול". הם מתכוונים כמובן להתייהר, אבל מן הסתם לא הבחינו בדמיון המתבקש לפרי עץ הדעת שהמיט שואה על העולם.

באפס זמן מכל זה משתרעים חופיו של אוקיאנוס אדיר, רוקם מזימות של שיטפון, חולם בלהות של הוריקנים, לוחש תוכניות של נקם במין האדם שסוגד לעצמו, לבשרו, לגופו, לחיכו, לחרבו ודגליו, לאבניו ומגדליו.

אבל בלב הכרך הגאה הזה יש בור גדול, פצע פעור מסטירת לחי מצלצלת שהונחתה על העיר המסתירה את השמיים. קוראים לזה "גראונד זירו" – קומת אפס. כך נקרא האתר בו התרוממו פעם שני בנייני התאומים. הכל מוקף בגדר מתכת ועליה תמונות ושמות מחורבן המגדלים. עדיין אנשים משליכים פרחים ומטבעות לעבר הבור ותמונות גדולות של תושבים בוהים אל עמוד הענן הבוער מנציחות את הזוועה.

באפס זמן מכל זה משתרעים חופיו של אוקיאנוס אדיר, רוקם מזימות של שיטפון, חולם בלהות של הוריקנים, לוחש תוכניות של נקם במין האדם שסוגד לעצמו, לבשרו, לגופו, לחיכו, לחרבו ודגליו, לאבניו ומגדליו. אבל הדגלים והאורות אינם פוסקים לסמא את העיניים והתפוח הגדול מתגלגל ורץ לכולם בין הרגליים. אנשים בלי לב. חיים בלי שמיים.

ובמרחק חצי שעה נסיעה מכאן, משתרעת ממלכה אחרת. אי של שפיות מתוקה, רכה. נכנסתי לבורו פארק לבית כנסת אחד. העץ בספסלים כבר דהוי, הטיח קצת מתקלף. שום דבר כאן לא מבריק ולא נוצץ ולא קופץ. המפלצת שנוהמת בחוץ נולדה לפני 250 שנה, אבל 3,000 שנה לפני כן כבר נולדה בעולם המלכות האחת ובלי ברק ובלי רעם היא לוחשת מאז: "אמן, יהא שמיה רבא מבורך". בלי גאון היא פותחת ספרים עתיקים, מרכינה ראש בענווה לפני חכמת מלך עולם. ניגשתי לארון הספרים וליטפתי את הגמרות כמו מי שמלטף פניו של אדם אהוב. "מתוקים שלי", אמרתי לספרים, "אתם תנצחו". קולות לומדים התערבו בקולות תפילה. בפינה ישבו שני יהודים מרוטים ואכלו מנה הגונה של מזון מהכנסת האורחים בבית הכנסת. הנה היא ממלכת כוהנים וגוי קדוש. ממלכת קדושת המעשים הקטנים.

כמה גלים של תוהו, נהרות של רהב, מסכתות של פיתוי, כבר עברו על האומה הזו. ועדיין הם פה, בשקט בשקט, ממליכים את אדונם ונאמנים לו. בטוחים שיבוא, בוא יבוא, גם לפה, לגאלם.

(פורסם לראשונה באתרו של הרב ארז דורון, אור פנימי)