"קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". אמר להם: דברים אני מבקש; בכו והתפללו לפני, ואני מקבל. אבותיכם לא בתפילה פדיתי אותם? שנאמר "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". בימי יהושע, לא בתפלה עשיתי להם נסים? הוי, אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות, אלא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (מדרש רבה, פרשת תצוה).

מצינו שמדובר רבות על מהות התשובה, ענייניה ודרכיה, וכפי שכותב רבינו יונה: "והנביאים והכתובים דברו תמיד על דבר התשובה, עד כי באו עיקרי התשובה כולם מפורשים בדבריהם" (שערי תשובה א, א). אבל החלק המעשי שעלינו לעשות אותו כדי לחזור בתשובה, בו מדובר פחות. לכאורה, הדברים פשוטים: לעזוב את החטא, להתחרט, להתוודות ולקבל לעתיד. אבל ברמה המעשית מסתבר שזה לא כל כך פשוט, ונמצאנו צריכים הדרכה לתשובה: מהי הדרך שתוביל אותנו לחזרה בתשובה שלמה. הנביא הושע מדבר על עניין זה בנבואה אותה אנו קוראים כהפטרת שבת תשובה.

"שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד, ב-ד). "שובה ישראל" – אבל מה עלינו לעשות? "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". מה אמור להיות תוכן דברים אלו שאותם נאמר? "אמרו אליו: כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושענו ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום". כך מבאר רש"י שם, שגם הפסוק הבא ("אשור לא יושיענו") הוא חלק ממה שעליהם לומר.

כאן נגמרים דברי הנביא על מה שמוטל על ישראל. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', לא יותר. האם בכך מסתכמת כל עבודת התשובה? מה עם התבוננות וחשבון נפש, ריבוי במעשים טובים, ודרכים נוספות המוכרות לנו?

אז איך באמת חוזרים בתשובה? כותב רבי יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, מגדולי חסידי ברסלב בתקופת בין המלחמות (קונטרס חלוקי הנחל): "יסוד החמישי לידע, כי בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבוודאי אהיה איש כשר מעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כחי ועוצם ידי, וגוררתעמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא, וכי ראוי הוא עבור מחשבה טובה אחת אשר באה אליו באתערותא דלעילא, להתקרב, וכי כל התרחקותועד הנה מידו היתה זאת, ולא דעת ולא תבונה לו כי מן השמים עכבוהו עבור שלא זכה עדייןלהדבר שבקדושה עבור שלא התפלל כראוי, ואף מעתה אם לא ימצא חן בעיני השם, גם עתה לא יעמוד בניסיון, ואין לו שום עצה כי אם לקבל עליו לעשות טוב ולבקש מהשם יתברך שלאירחיקוהו על כל פנים מתפילה ותחנונים, וכי על כל מה שיעבור עליו יזכור מיד בהעצה של תפילה אשר יסודותיה בהררי קודש, לגלות כי הכל ביד השם יתברך ובידו לגדל ולחזק לכל. וכמו שכתוב וחנותי את אשר אחון, היינו מי שיבקש זאת מידי את אשר אחוננהו". דברי ר' יצחק ברייטר נוקבים וחותכים: עצם המחשבה שאני לא חוזר בתשובה בגלל שלא החלטתי על כך, וברגע שאני אחליט זה יקרה, מעורבת בכפירה של 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה'. למרות ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לד ע"ב), לא רק שאפשר להתפלל על תשובה ויראת שמים, אלא שאי אפשר בלי התפילה. המהרש"א שם כותב שמכמה פסוקים רואים בבירור שביד הקב"ה להטות את לב האדם אליו. רבי נתן מבאר שזוהי בעצם הבחירה. הכל בידי שמים, חוץ מהבחירה שלנו. ובמה עלינו לבחור? להתפלל! הכל בידי שמים, ועלינו למסור את הכל בחזרה לשמים. אמנם לא בדיוק למסור, כי אם לגלות את האמת לאמיתה, "כי הכל ביד השם יתברך ובידו לגדול ולחזק לכל".

וכך הדברים מפורשים בדברי המדרש המצוטטים בתחילת הדברים: "אמר להם: דברים אני מבקש; בכו והתפללו לפני, ואני מקבל". מה הקב"ה רוצה מאתנו? את התפילה. בידינו לחזק את הרצון שלנו, להתפלל. אבל להתגבר על הניסיונות שבפועל – לזה אנחנו צריכים את עזרת ה', ורק כאשר הוא ירצה נצליח.

אם נתבונן בדברי הנביא הושע, נראה שתוכן התפילה צריך להיות מכוון לעניין זה. "אמרו אליו, כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו". מפרש רש"י: "כל תשא עוון – כל עוונתינו סלח. וקח טוב – ולמדנו דרך טוב". דרך התשובה אינה גלויה לעינינו. אנחנו יודעים לאן אנחנו צריכים להגיע, אבל הדרך נעלמה מעינינו. "בים דרכך ושבילך במים רבים, ועקבותיך לא נודעו" (תהלים עז, כ). הדרך אל הקב"ה נמצאת בים, במים רבים – מקום שאינו בר עמידה עבורנו בדרך פשוטה. ישנה דרך מיוחדת שרק בה נוכל לעבור את הים, אבל לא רואים אותה, "ועקבותיך לא נודעו". נשארת עצה אחת: "הורני ה' דרכך, ונחני באורח מישור" (תהלים כז, יא). רק הקב"ה יכול להורות לנו דרך ולהוליך אותנו בה. נשים לב מי מבקש את זה: דוד המלך. התפילה על תשובה היא לא רק צורך שלנו בגלל שאנחנו לא כל כך מצליחים, היא עובדה נתונה שאי אפשר בלעדיה. הדרך היא בים. כמה שננסה למצוא אותה ולעבור אותה בכוחות עצמנו, פשוט לא נצליח. כך דוד המלך בעצמו מתפלל במקומות רבים: "הישר לפני דרכך" (תהלים ה), "הורני ה' דרך חוקיך" (שם קיט), "למדני לעשות רצונך" (שם קמג) ועוד רבים. על זה מלמד אותנו הנביא, שאנחנו צריכים לבקש על דרך התשובה: "למדנו דרך טוב".

אבל גם כשנדע את דרך התשובה, מי יערב לנו שנמשיך ללכת בה? כיצד לא ניכשל בה ונשוב לאחור חלילה? ממשיך הנביא ומלמד אותנו מה עוד צריך לומר: "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום". מוזכרות בפסוק זה ממלכות אשור ומצרים ("על סוס לא נרכב – זו היא עזרת מצרים", רש"י), שהיו המעצמות החזקות באותו זמן. עלינו להכיר בכך שהישועה שלנו לא תגיע מהם. "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" – מבאר רש"י "ולא נאמר עוד למעשה ידינו שהם אלהינו". דברי אמונה וביטחון, אך מה הקשר בין זה ותשובה? אכן, יתכן שבעינינו הקשר קצת תמוה, אבל זה מראה על שורש הבעיה שלנו בחזרה בתשובה. אנחנו לא מבינים עד כמה התשובה מוכרחת את עזרת ה'. אם נמשיך לחשוב שהמסגרות שיצרנו לעצמנו, ההגדרות בהם הגדרנו את עצמנו, הסביבה, שכל אלו הם כלים וודאים שאנחנו מחזיקים בידיים שלנו בחזרה בתשובה, אז נמשיך להישאר עם 'מעשה ידינו' – ניכשל שוב ושוב ולא נבין איפה הטעות. אין טעות באמת – ככה זה אמור להיות כשהולכים לבד.

"אשר בך ירוחם יתום" – "לבדך תהיה תקוותנו, המרחם יתומים". כמו יתום, שאין לו שום מקור כוח שעליו יוכל להישען, כך גם אנחנו. יש לנו כלים, למדנו, אבל אין לנו את הוודאות בהם. אבל כמו יתום, שבגלל שאין לו על מי להישען, סומך רק על ה', וזוכה ל"אבי יתומים" (תהלים סח), גם כולנו אומרים: "כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני". וכשאנחנו פונים רק אליו, ומבינים שהתשובה שלנו תלויה רק בו, אז יקרא הוא אבינו.

"אבינו מלכנו, החזירנו בתשובה שלמה לפניך".