" 'ובושת פנים לגן עדן', כי באמת זה העזות דקדושה נמשך מבושת… כי העזות הזאת דקדושה, שהוא בחינת בושת, הוא בחינת עדן, בחינת עדן עילאה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כב)

העזות הקדושה – לא רק שאינה עומדת בסתירה עם הבושה הקדושה, אלא היא נגזרת ממנה; הבושה הקדושה היא זו שמביאה את האדם ל…העיז פנים ככלב…

רק כך נוכל להבין את הנאמר בוידוי הגדול (לרבינו ניסים, בסדר יום כיפור קטן): "בעזות מצח באתי לבקש סליחה מלפניך, שמתי פני ככלב, וגשתי לפניך בבושת פנים!" מה קורה כאן? אני בא לפני ה' בעזות מצח, וניגש לפניו בבושת פנים? הכיצד?

אכן כן, רק המתבייש מפני מלך מלכי המלכים, הוא זה שמעיז פניו לבוא שוב ושוב לפני ה', לספר לו עד כמה התרחק ופגם…

מאידך, עז-הפנים האמיתי הוא זה שמתבייש לבוא שוב לפינת ההתבודדות, לספר מחדש לה' על עוונותיו, כי אין לך עז וחצוף גדול כנגד הא-ל הגדול הגיבור והנורא, ממי שאינו מסלק את הבושה מעל פניו כדי לבוא ולהשיח את לבו לפני ה'!

"כי אם ישאר חס ושלום בבושה, דהיינו שיתבייש מפניו יתברך ולא יתוודה כלל ולא יבקש מחילה וכפרה כלל מחמת הבושה – אזי אדרבה, זהו עיקר העזות שמעז פניו לפני ה' יתברך ואינו מודה על האמת לפניו, כמו שכתוב 'הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי' " (ליקוטי הלכות, הלוואה ג, ד).

* * *

החוצפנים הגדולים ביותר בדורנו – דור אשר עליו ניבאו חכמינו 'חוצפא יסגי' – אשר מעיזים פניהם להתהלך בשרירות לבם, אינם חוצפנים (בשורש) אלא ביישנים; חסר להם אומץ! חסרון האומץ הוא זה שמביא אותם להתחצף…

"ומזה באים כל הנפילות של כמה וכמה אנשים שנופלים למה שנופלים, רחמנא ליצלן, וכל זה הוא מחמת הבושה הגדולה שיש להם אחר החטא, ומחמת זה נופלים בדעתם ומתביישים לעשות שום דבר שבקדושה, ועל ידי זה יורדין מטה מטה עד שבאים למה שבאים, רחמנא ליצלן" (שם).

אילו היו מתגברים על הבושה, ולא היו מתביישים לבוא שוב ושוב לשעת ההתבודדות, ולספר מחדש על חוצפתם, ועל נשמתם הכואבת; אילו היו מסלקים את הבושה מעל פניהם, ומתחדשים מחדש בעבודת ה' כאילו לא קרה כלום – הרי אז, היו מאבדים אט אט את העזות, ואור הבושה האמיתית היה חוזר להאיר על פניהם, והיתה יראת ה' על פניהם לבלתי יחטאו.

* * *

דוגמא נפלאה לכך נוכל למצוא ביחסים שבין לווה למלווה:

לא נדיר למצוא אנשים שחברם גמל אתם טובה והלווה להם סכום כסף גדול, ובסופו של דבר הן מעיזים פניהם וטוענים להד"ם. מהיכן נובעת חוצפה נוראית זו? – אנו שואלים את עצמנו. התשובה היא: מבושה!

"כי בוודאי זה שכופר ממון חברו, על פי רוב הוא מחמת שאין לו לשלם. רק מחמת בושה, שאינו יכול להעיז פניו בפני בעל חובו, לומר 'המתן לי עד שיהיה לי מעות', על כן כופר בו לגמרי. נמצא, שמחמת בושה בא לידי עזות גמור לכפור בחברו" (שם).

אילו הייתה לו לאותו בעל-חוב בושה אמיתית ונכונה, לא היה כופר בחברו, אלא אדרבה, היה מקבל את האומץ לבוא אתו בדברים.

"כי צריכים להיפך ממש, שמאחר שאין לך לשלם, טוב לך אם תעיז פניך נגד בעל חובך ותסלק הבושה מפניך, ותאמר לו: 'אמת שלוויתי ממך וגמלתני טובה גדולה, אבל מה אעשה, כי אין לי לשלם עכשיו. המתן לי עד שיהיה לי, ואשלם לך' " (שם).

כן גם אנחנו: אם אנו חייבים חובות עתק להשם יתברך, נתבייש מפניו, עד אשר מרוב בושה ניגש לפניו בעזות פנים, בתחינה בתפילה ובבקשה שיחוס עלינו ויקרבנו מחדש לעבודתו יתברך.