בושה ויראה

כ״א באייר תשע״ט

בתפילה של האדם לה' אפשר להשיג בושה ויראה, לקבל בעצמנו מעט מעוצם רוממות השי"ת ולהרגיש את הימצאות ה' תמיד ע"י הבושה, שתמיד תעמיד אותנו על האמת, ותגרום לנו להרגיש נבוכים מול כל סטיה מהאמת. (השתפכות הנפש)

"ופעם אחת אמר, שיכולין להכיר באחד אם יש לו התבודדות, הינו כי על ידי זה נתגלה על פניו בושה ויראה גדולה מהשם יתברך. ולא לחינם מתאר הפייטן [בתפלת מוסף של יוה"כ] את מראה הכהן הגדול בצאתו מבית קדש הקדשים: כיושב בסתר לחלות פני מלך, מראה כהן. ומכל זה תבין לנפשך מעלת המתבודד והיושב בסתר לשפוך לבו ונפשו כמים נוכח פני ה'. גם גילה לנו, שעקר הזמן לזה הוא בלילה, שאז בלילה יתבודד האדם בינו לבין קונו ויפרש לפני השם יתברך את כל לבו ויחפש הרוח הטובה, הינו הנקודות טובות שיש בו עדין, ולברו מתוך הרוח רעה, ועל ידי זה יזכור תמיד תכליתו האחרון לעולם הבא, כמו שמבואר בליקוטי מוהר"ן, חלק ראשון, סימן נד, על פסוק: אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, עיין שם."

צריך להבין בכלל מה הנושא כאן. אולי חשוב לדעת את התוצאות שיוצאים מתפילה לה' מתוך התבודדות האדם, אבל מה חשוב לנו לדעת את השפעות ההתבודדות על הפנים?

* * *

כתוב בתורה לאחר מעמד הר סיני "ויאמר משה אל העם אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ). חז"ל אומרים בגמרא (נדרים כ ע"ב) ש"יראתו על פניכם – זו הבושה". כלומר, מעמד הר סיני נתן לעם ישראל תכונה בעצם, שהיא הבושה שמונעת אותנו מלחטוא. כפי שמובא באורחות צדיקים (שער הבושה): "אבל המעלה העליונה ממידת הבושה היא שיתבייש לפני הקדוש ברוך הוא, כענין שנאמר (עזרא ט ו): "אלקי בשתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך". ואם תחשוב: איך אתבייש ממי שאיני רואהו בעיני? באמת אתה צריך לדעת, אף על פי שהקדוש ברוך הוא נעלם מעיני כל חי, הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות. וישיג המדרגות של הבושה בהתבודדו לחשוב בגדולת השם, ברוך הוא, ובזכרו תמיד את הקדוש ברוך הוא שרואה מעשיו, ובוחן כליות, וצופה מחשבותיו".

הרש"ר הירש בפירושו על תהלים (פרק ו') כותב שבושה קרובה ליבוש, איבוד הלחלוחית המחיה את האדם, תחושת שיתוק. אמנם הבושה כלפי הבורא לא מסמלת שיתוק של רצון, אלא הרגשת האפסיות. הארחות צדיקים מלמד אותנו שהשגת תחושת בושה זו נובעת מהשגת גדולת השם, ובזכירה שאותה גדולה נמצאת איתנו תמיד. כשאנחנו קולטים את האפסיות שלנו, אנחנו שייכים לבחינה של היבוש, שהיא למעשה אופן אחר של ביטול. כל רצון שלנו שאינו לפי רצון ה', מתפוגג מייד, אבל לא רק מיראת ה' ומההבנה שזה אסור. מלבד הביטול שמצד המציאות, דהיינו, שאנחנו בני אדם והבורא ית' כל יכול, שזה מהווה סיבה לביטול רצוננו מפני רצונו, בבושה התחדש משהו נוסף. אנחנו קולטים כמה זה לא שייך אלינו. אנחנו מבינים, שעצם המציאות שלנו כל כך קטנה, בטלה ומבוטלת בעצם, אל מול הבורא ית'. בכך אנחנו מבינים שלעבור על רצון ה' זה כל כך לא לענין, וכך אפשר להיות עם בושה.

להבין את הדבר יותר: בושה היא תמיד רק עקב דבר שקיים במציאות. למשל, אדם שמבחינה כלכלית נמצא ברמה בינונית לא מתבייש בעצמו. אבל ברגע שבחדר ידברו על גודל הנכסים המוצלחים שיש להם, והוא יאמר להם שהוא כמעט מכסה את המינוס, תעלה בו בושה. יום למחרת מן הסתם הוא ישכח לחלוטין מהסיפור, והבושה תפוג מאליה. מדוע אם כן הוא התבייש באותו רגע? בגלל שהוא לא היה שייך לאותה מציאות. ברגע שהוא נמצא בסביבה של עשירים גדולים הוא תופס את עצמו ככל כך לא שייך. זהו ה"יובש" שקרוב לבושה. הוא עצמו קולט כמה הוא אפס.

בזה גם נבין שאלה שאולי עולה מדי פעם אצלנו, איך זה שכאשר לנו אירע דבר מביך בפני רבים התביישנו לגמרי, ואילו כאשר אירע דבר דומה לאחר לא ממש בזנו לו. מדוע הבושה של האדם גדולה הרבה יותר מאיך שקלונו נתפס בעיני המתבוננים? רק בגלל שהבושה היא חלק מתפיסת האדם שקשורה למציאות. הוא אולי לא מתבייש על כך שכולם מעתה מזלזלים בו, שאם זאת היתה הסיבה אין שום סיבה להתבייש. הוא מתבייש כי הוא מרגיש שלעומת המציאות שהוא נמצא בה, הוא כל כך לא שייך למציאות.

נשים לב שכתוב על המתבודד "נתגלה על פניו בושה ויראה גדולה מהשם יתברך" – גם בושה וגם יראה. א) בושה. כמו שהבאנו בשם הרש"ר, הבושה היא ניפוץ של רצון שמתבטל כלפי מציאות. אם תופסים את קטנותינו, מבינים שזה לא שייך ומתביישים על עצם הרעיון, כאשר הידיעה שמלוא כל הארץ כבודו חדורה בנו היטב. בסלנג של היום, בושה זה בעצם "לקבל ייבוש". ברגע שאנחנו תופסים את המציאות של "מלוא כל הארץ כבודו" למעשה ובפועל, ולא רק בתור רעיון שכלי, אנחנו מתביישים, משיגים שאנחנו כל כך לא לענין. לא רק שהחטא הוא רע, או יוביל עונש קשה – הוא פשוט לא לענין. ב) וגם יראה. מלבד תפיסת המציאות של כבוד ה' מלאה כל הארץ, גם מבינים את כל הגובה, מתייראים מגדלות הבורא. ביראה מתווספת ההבנה של העבדות. לא רק שאין מציאות אחרת מבלעדיו, ופשוט אין ברירה, אלא שאותה גדלות חלה גם עלינו, הננסים, ובכך אנחנו נקשרים להבנה ש"עבדי הם".

* * *

היום אולי לא מוציאים שום דבר למעשה, אבל כמו שכתוב בקטע עצמו, "ומכל זה תבין לנפשך מעלת המתבודד". נלמד מכאן את החשיבות הרבה שיש במציאות הזו של העמידה הבודדת בתפילה מול ה': אפשר להשיג בושה ויראה, ולקבל בעצמנו מעט מעוצם רוממות השי"ת, ולהרגיש את הימצאות ה' תמיד ע"י הבושה, שתמיד תעמיד אותנו על האמת, ותגרום לנו להרגיש נבוכים מול כל סטיה מהאמת. וכלשון התורה: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ואמרו חז"ל, יראתו על פניכם היא הבושה. אם אתם רוצים לחוש בפועל מציאות אלוקית, שכל פעולה שאינה עולה באותו כיוון של המציאות תגרום לכם בושה, אם אתם רוצים להרגיש את עצמכם בטלים לחלוטין כלפי הבורא יתברך, ושרצונו יהיה הדבר היחיד בחייכם, רק דברו עם השם יתברך.

זה כבר יקרה ממילא.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support