פרשת השבוע, מתקשרת עם אור. שבעת קני המנורה המאירים אל מול פני המנורה, מאירים את העולם, ולא שלאורה הוא צריך, ריבון כל המעשים, עוטה כשלמה אורה, אלא כדי להאיר החוצה לאור העולם.

בספרי החסידות, מזוהה המנורה עם מוח האדם, הנקי והזך, המאיר באור יקרות את חשיבתו היהודית, השמן, מסמל את החכמה המזוקקת, האור הינו השימוש הנכון בשכל הקודש הזה, כשהוא זך וכתית, השכל, מניב אור בהיר ומאיר – חוכמה נכונה ואמיתית.

החוכמה, לפי היהדות, הינה אור השכל המאיר מהשמן הטהור והנקי, שמבעבע מתחת אותו אור בוהק, חוכמה בגוים תאמין, אמרו חכמינו, אך תורה בגויים – אל תאמין, סיימו. ואילו חוכמתנו קשורה לתורה זו, שבגויים אין.

מעניין, מה מונע מאיש כלשהו בעולמנו להגות בתורה זו, להוציא ממנה את פניני החוכמה הנזקקים לו, ולהיערך למסגרת תורנית גויית לכל דבר, וכי יש כרטיס כניסה לתורה? הלא בכל ספריה בעולם היא מתורגמת לשפת המקום, ומה הוא הפשר של תורה וחוכמה יהודית?

בדרך רמז, שבעת הנרות, רומזים אל שבעת פתחי הראש, המוח, שהם שתי העינים, שתי האוזניים, שני נחירי האף והפה, אלו הם משרתי השכל הפנימי, ואשר בהזהרות רבות הוזהרנו, להחזיקן בנקיות ובטהרה – כל פגם בהם, גורר אטימות להשכלה פנימית באור התורה, כלומר, הספר ישנו, אולם האור נכבה. איננו.

העיניים, הן החיילות הכי שבריריות, ומסוגלות בקלות ליפול בשדה המערכה, הרפיסות של כוחן לעמוד מול מראות מבלבלות, ואשר מהוות סתירה גמורה לאור הבוקע מבית המקדש הפרטי של כל אחד ואחד, היא נוראה מאד. לא ניתן לנצח את הקרב הזה בלי יראת שמים טהורה, עמוקת תוכן.

הרמב"ם, מציג את הבעייתיות שבקושי עמידה בניסיון שמירת העינים, בחוכמה גדולה, כדרכו, והוא מציב את ה עוון הגדול הזה בין הדברים שמעכבים את התשובה, משום, שפשוט, העובר על עונות אלו, אינו מסוגל לשוב עליהם, כלשונו: המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה? והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם; כלומר, ההצטדקות העצמית לא תניחנו לשוב על ה עוון לעולם….

בימינו, כשהפריקה חוגגת, הצטרפו לאש היוקדת גם זוג האוזניים, אלו שנכוות תחילה לאברים, השומעות הכול, כל יריקת בוז של חדל אישים תורן, המצטרף למקהלת הכפירה והטומאה, שמיעות, מראות המביאות תובנות מעוותות ומנהיגות לפיהן חיים של אנשים, הנידונים לכליה רוחנית מוכחת.

נחירי האף, מרמזים על מידת הכעס, העצבנות וההתקוטטות שכה מוכרת לנו ממחוזות החיים הקרובים, הינן מאבי אבות הטומאה, הזוהר הקדוש מחמיר ב עוון זה עד לאחת, וקורא על הכועס את הפסוק: "טורף נפשו באפו", שכל נפשו הקדושה, האלוקית והמאירה נטרפת בעוון הכעס, הסתלקה לה הקדושה ונכנסה תחתיה טומאה נוראה, המטמאת את כל כולו. עד שאפילו שכינה אינה חשובה כנגדו – כלום! איש מעורטל לחלוטין.

ואחרון אחרון חביב הפה, הפה הגדול והפעור, דובר הכול ללא הבחנה וויסות כלשהו, הוא זה שבעוכרו של כל איש שוגה ופתי, אמרת מילה – לך תתנצל, תכרע ברך, תתקפל, תעשה הכל, אבל כבר אמרת… כולם יודעים, עד כמה ניתן להיכשל רק בגלל הפה הפתוח והחופשי – אם כל חטאת, ברוב דברים לא יחדל פשע, שתוק קצת.

המנורה הטהורה נפגמת לגמרי כאשר הפה פתוח, סייג לחכמה שתיקה, אמרו חז"ל, החוכמה העליונה של הדבקות המוחלטת בבורא יתברך, נעדרת מהדובר ללא הבחנה, אין החכמה שורה אלא במי שמקדש את דיבורו.

וכשם שיש לאלו שבעת הנרות שבילים של סור מרע, יש בהם גם תכונות חיוביות הנדרשות לדגל של עשה טוב, העינים הזכות המתבוננות בעולם האמיתי, ומדמים את הצורה ליוצרה, ומביטים על הטוב שבבריאה – על ידם מאירים את הנרות הטהורים הללו, בקדושה. האוזניים המקשיבות לדברי תורה מביאות בשורה מרעננת ומזקקת לגוף האדם, ולכל בשרו מרפא.

האף, הרומז על הסבלנות, מתוך ידיעה שהכול מהשם, ואין על מה לריב ואין על מי לכעוס, מביאים את הקדושה בכמות מוגברת, זה כל האדם השלם, היודע שהכל מהשם יתברך, ואין עוד מלבדו, שורש כל אמונת ישראל.

הפה המדבר מישרים, בקדושה ובטהרה, המרבה לדבר אודות המציאות הכי נוכחת שבעולם, מציאותו של הבורא יתברך, פה המשתדל המשכין שלום בין שנים שנפרדו, המנחם לבות נשברים בלהג חיובי, הגורס ולומד בדברי תורה ומוסר, זהו הפה המתוקן, שיוצר את המוח השלם והנכון – אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. זו לא עבודה פשוטה, אך בשביל עבודה שכזאת יצרו לנו שבעה כוחות יפים כאלו, לא חבל להשחיתם?