בהעלותך את הנרות
ז׳ באב תשע״ט
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שבעת הנרות מזוהים עם שבעת פתחי הראש: האזניים, העיניים, נחירי האף והפה. ו'נרות' אלו הם הם המפתחות הראשונים לקדושה ולטהרה, או חלילה וחס – לטומאה ואבדון. חוסר שמירה בהם, הקשבה לא ראויה, הסתכלות לא ראויה, כעס ודיבור לא טוב, הם המאבדים את האדם; לעומתם, השמירה על הנרות – מאירה את האדם באור יקרות.
פרשת השבוע, מתקשרת עם אור שבעת קני המנורה המאירים אל מול פני המנורה ומאירים את העולם, ולא שלאורה הוא צריך, ריבון כל המעשים העוטה כשלמה אורה, אלא כדי להאיר החוצה לאור העולם.
בספרי החסידות, מזוהה המנורה עם מוח האדם הנקי והזך, המאיר באור יקרות את חשיבתו היהודית. השמן מסמל את החכמה המזוקקת; האור הינו השימוש הנכון בשכל הקודש הזה. כשהוא זך וכתית, הוא מניב אור בהיר ומאיר – חכמה נכונה ואמיתית.
החכמה, לפי היהדות, הינה אור השכל המאיר מהשמן הטהור והנקי, שמבעבע מתחת אותו אור בוהק. חכמה בגוים תאמין, אמרו חכמינו, אך תורה בגויים – אל תאמין. החכמה המדוברת היא החכמה הרוחנית, הקשורה לתורה זו, שבגויים אין.
מעניין, מה מונע מאיש כלשהו בעולמנו להגות בתורה זו, להוציא ממנה את פניני החכמה הנזקקים לו, ולהיערך למסגרת תורנית גויית לכל דבר, וכי יש כרטיס כניסה לתורה? הלא בכל ספריה בעולם היא מתורגמת לשפת המקום, ומה הוא הפשר של תורה וחכמה יהודית?
בדרך רמז, שבעת הנרות, רומזים אל שבעת פתחי הראש, המוח, שהם שתי העינים, שתי האוזניים, שני נחירי האף והפה, אלו הם משרתי השכל הפנימי, ועליהם הוזהרנו בהזהרות רבות להחזיקם ולשומרם בנקיות ובטהרה. כל פגם בהם אוטם את הלב מלקבל את ההשכלה פנימית באור התורה, כלומר, הספר ישנו, אולם האור נכבה ואיננו.
העיניים הן הכי שבריריות. הן מסוגלות בקלות ליפול בשדה המערכה, כוחן הדל לעמוד מול מראות מבלבלים, המהווים סתירה גמורה לאור הבוקע מבית המקדש הפרטי של כל אחד ואחד, היא נוראה מאד. לא ניתן לנצח את הקרב הזה בלי יראת שמים טהורה, עמוקת תוכן.
הרמב"ם מציג את הבעייתיות שבקושי עמידה בניסיון שמירת העינים, ומציב את העוון הגדול הזה בין הדברים שמעכבים את התשובה, משום שהעובר על עונות אלו, אינו מסוגל לשוב עליהם, כלשונו: המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם; כלומר, ההצדקה העצמית, חוסר ההכרה בחומרת העבירה, גורמת לאדם שאפילו אינו חושב שעליו לשוב…
בימינו, כשהפריקה חוגגת, הצטרפו לאש היוקדת גם זוג האוזניים – אלו שנכוות תחילה לאברים – השומעות הכול: כל יריקת בוז של חדל אישים תורן המצטרף למקהלת הכפירה והטומאה, שמיעות שאינן ראויות, מראות המביאות תובנות מעוותות ומנהיגות לפיהן חיים של אנשים, הנידונים לכליה רוחנית מוכחת.
נחירי האף, מרמזים על מידת הכעס, העצבנות וההתקוטטות שכה מוכרים לנו ממחוזות החיים הקרובים, הינם מאבות הטומאה. הזוהר הקדוש מחמיר בעוון זה עד מאוד, וקורא על הכועס את הפסוק: "טורף נפשו באפו", שכל נפשו הקדושה, האלוקית והמאירה נטרפת בעוון הכעס, הסתלקה לה הקדושה ונכנסה תחתיה טומאה נוראה, המטמאת את כל כולו. עד שאפילו שכינה אינה חשובה כנגדו – כלום! איש מעורטל לחלוטין.
ואחרון אחרון חביב – הפה, הפה הגדול והפעור, הדובר הכול ללא הבחנה ו-ויסות כלשהם, הוא זה שבעוכרו של כל איש שוגה ופתי. אמרת מילה – לך תתנצל, תכרע ברך, תתקפל, תעשה הכל, אבל כבר אמרת… כולם יודעים עד כמה ניתן להיכשל רק בגלל הפה הפתוח והחופשי – אם כל חטאת, ברוב דברים לא יחדל פשע. לכן, למד את פיך לשתוק קצת.
המנורה הטהורה נפגמת לגמרי כאשר הפה פתוח. סייג לחכמה שתיקה, אמרו חז"ל, החכמה העליונה של הדבקות המוחלטת בבורא יתברך, נעדרת מהדובר ללא הבחנה, אין החכמה שורה אלא במי שמקדש את דיבורו.
וכשם שיש לאלו שבעת הנרות שבילים של סור מרע, יש בהם גם תכונות חיוביות הנדרשות לדגל של עשה טוב, העיניים הזכות המתבוננות בעולם האמיתי, ומדמות את הצורה ליוצרה, ומביטות על הטוב שבבריאה – על ידם מאירים את הנרות הטהורים הללו, בקדושה; האוזניים המקשיבות לדברי תורה מביאות בשורה מרעננת ומזקקת לגוף האדם, ולכל בשרו מרפא.
האף, הרומז על הסבלנות, מתוך ידיעה שהכול מהשם, ואין על מה לריב ואין על מי לכעוס, מביא את הקדושה בכמות מוגברת, זה כל האדם השלם, היודע שהכל מהשם יתברך, ואין עוד מלבדו, שורש כל אמונת ישראל.
הפה המדבר מישרים, בקדושה ובטהרה, המרבה לדבר אודות המציאות הכי נוכחת שבעולם, מציאותו של הבורא יתברך. פה המשתדל המשכין שלום בין שנים שנפרדו, המנחם לבות נשברים בלהג חיובי, הגורס ולומד בדברי תורה ומוסר, זהו הפה המתוקן, שיוצר את המוח השלם והנכון – אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. זו לא עבודה פשוטה, אך בשביל עבודה שכזאת יצרו לנו שבעה כוחות יפים כאלו, לא חבל להשחיתם?
