משפטי התורה הם רחמים וחסד ושלום

ההלכה היא ש"פיקוח נפש דוחה שבת" ומצוה לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה, כלשון הרמב"ם (פ"ב ה"ג): "אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".' עכ"ל.

הקושי בהלכות פיקוח נפש

דיני 'פיקוח נפש' הם מהסוגיות הקשות ביותר. מצד אחד, מצוה גדולה להציל חיי אדם תוך כדי חילול שבת אפילו בספק ספיקא של פיקוח נפש (סי' שכט ס"ג), ואמרו חז"ל "כל הזריז הרי זה משובח", והמתמהמה והולך לשאול הרי זה שופך דמים (סי' שכח ס"ב). ואף אם נתברר כי הצלתו לא הועילה לרפאות קיים מצוה ויקבל שכר טוב (שם סט"ו), ואין זה נקרא חילול שבת רק שמירת שבת (אור החיים שמות לא יג) והמתענה לעשות תשובה על זה הרי זה הוללות וסכלות (משנ"ב סי' שלד סקע"ח).

ומאידך לא הותרה הרצועה לגמרי, דחולה שיש אפשרות להצילו בלא חילול שבת בלא שום עיכוב ודיחוי, אסור לחלל עליו שבת. שאם אפשר להמתין בהצלתו עד מוצאי שבת ואין בזה חשש סכנה צריך להמתין ואסור לחלל שבת, דלדעת רוב הפוסקים השבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה לגמרי (שו"ע ס"ד ושועה"ר סי"ג).

כמו כן, חולה שאינו יכול לישון מפני נר הדולק אם יש אפשרות להוציא הנר אסור לכבותו, והמכבה הרי זה מחלל שבת (עי' ביה"ל רסי' רעח). [לדעת הרמ"א (שם סי"ב) אם אפשר לעשות המלאכה בלא דיחוי ובלא איחור ע"י נכרי או קטן או ע"י שינוי אין לעשותו ע"י ישראל כרגיל. ובזה חולקים הרבה אחרונים מכיון שפעולת ההצלה עצמה ניתן לעשות בשבת אין צריך לעשותו ע"י מי שאינו חייב בשמירתה (עיין משנ"ב סקל"ז ושועה"ר סי"ג).]

גם מערב שבת יש חיוב להסתדר שלא להגיע לידי חילול שבת במקום סכנה. כמו שכתב בשער הציון (סי' שדמ סק"ט) דאם נתנה הממשלה מלאכה לאיש הצבא שתהיה עשויה מתוקנת ליום השבת בצהריים, מחויב להכין המלאכה מקודם כדי שלא יצטרך לחלל השבת. וכן כתב בסימן ש"ל (ס"ק א) דיולדת תזמין מערב שבת כל הדברים הנצרכים לה כדי שלא תצטרך לחלל שבת (וע"ע בסי' רמח ס"ד).

על כן יש לשקול הדברים בפלס, שאם קיים כבר מצב של ספק ספיקא מפיקוח נפש ויתכן שפעולה זו של חילול שבת תציל חיים, כל הזריז לחלל שבת הרי זה משובח. אמנם אם ברור שאפשר להציל חיים באופן המותר, או שאפשר להמתין עד מוצאי שבת, או שאפשר להכין מערב שבת שלא נצטרך לחלל, ובכל זה אין לחשוש שהסכנה יחמיר, אסור לחלל שבת.

הויכוח שבין הגרשז"א ז"ל להגר"פ עפשטיין ז"ל

לפני כשבעים שנה היה ויכוח גדול בין הגרשז"א [=הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך] ז"ל לבין הראב"ד הגאון רבי פנחס עפשטיין ז"ל, באופן שיש אפשרות להציל המסוכן בדרך היתר, אבל הוא בא על חשבון אדם בריא אחר שיפסיד משלו – האם יש חיוב על הבריא לצער עצמו כדי שהחולה לא יצטרך לחלל שבת.

ונביא לזה כמה דוגמאות:

חולה נצרך להדליק מנורה, ויש אצל השכן מנורה דלוקה, אבל השכן ישן ויש צורך להעיר אותו, או שלא נעים לו עצמו לשבת בחושך.

– חולה שדרוש לו אוכל חם או שתיה חמה, ויש לשכנו אוכל חם ושתיה חמה, אבל השכן יישאר ללא אוכל ושתיה חמים.

– חולה מסוכן שצריך להעביר לבית חולים ויש שכן עם מכונית פרטית משלו שיכול להסיעו, אבל יישאר מנותק מבני ביתו במשך כל השבת או שיצטרך לקום משנתו בשביל זה, ואפשר גם להזמין אמבולנס להעביר את החולה.

– חוטי חשמל שנפלו ברחוב ויש חשש שייגע בהם אדם, ואפשר להעמיד אדם במשך כל השבת להתרות בבני אדם שלא יגעו בחוטים ויבואו לידי סכנה, או להזעיק את החברה להפסיק את הזרם.

דעת הגרשז"א ז"ל שבכל אלו אין השכן או כל אדם אחר חייבים לצער עצמם כדי למנוע מלעשות מלאכות בעבור הסכנה. והגר"פ עפשטיין ז"ל השיג עליו בסידור מנחת ערב, וכתב: "אינני מסכים עם זה, וגם השכן מחויב לעשות להצלת נפשו של אחר אף אם סובל קצת, וכן בחוט חשמל שנפל אפשר להעמיד אדם שיזהיר או לתלות שלט מוכן באותיות "סכנה לנגוע" ".

סברת הגרשז"א ז"ל

סברת הגרשז"א ז"ל התבארה בארוכה בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ז) שאין צריך לחפש עצות ולהפסיד ממון כדי להימנע ממלאכות, כיון שאין זו עבירה אלא מצוה, ואין אדם מצווה להפסיד כלום משלו במקום פיקוח נפש. והוכחתו ממה שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' שעד ס"ב) דכהן שמצא מת מצוה יכול לטמאות עצמו לקבורת המת ואינו חייב לשכור בממון ישראל אחר, ואף שאילו מצא מת ואינו יכול לקוברו חייב להוציא הוצאות כדי לקיים מצות עשה, כיון שיכול לטמא עצמו אין צריך להוציא הוצאות, שהותרה לו לטמא למת מצוה. וכן לענין חילול שבת אף שחייב למסור כל ממונו ולא לחלל שבת, במקום פיקוח נפש אינו חייב למסור ממונו כיון שיש מצוה בהצלה זו.

סברת הגר"פ עפשטיין ז"ל

אמנם, סברת הגר"פ עפשטיין ז"ל היא, דכיון שעל כל אחד מוטל להציל חיי חברו, הרי משועבד השכן להסיע החולה במכונית שלו אף אם יהיה מנותק מבני ביתו למשך כל השבת, כיון שמן הדין יש אפשרות להציל בדרך היתר. וכן בחוט חשמל שנפל מוטל על כל אדם להזהיר שלא יכשלו בה בני אדם, וכיון שכל אחד משועבד להציל בדרך היתר אסור לחלל שבת בחינם.

עבור בני ביתו חייב להצטער ולהפסיד ולא לחלל

גם לדעת הגרשז"א ז"ל אין היתר לעשות מלאכות אסורות בכל פעם שאופן המותר הוא צער בשבילו או הוצאה כספית, רק בדבר שלא היה מחויב לעשות כן בימות החול. אבל אדם עבור אשתו או עבור בנו ובתו שהיה קם בלילה והיה מוציא הוצאות והיה טורח הרבה ברפואתם, ואם היה לו מנורה המשמשת לצרכיו לא היה חוסך ונותן עבורם – בכל זה, גם בשבת חייב ליתן להם המנורה שלו ואסור להדליק מנורה מיוחדת בשבילם, שמצות ההצלה מוטלת עליו וגם ממונו משועבד להצלה זו (מנח"ש שם ועי' יו"ד סי' קצה דרכ"ת סקנ"ג).

אם יכול למנוע עצמו ממצב סכנה בהוצאה כספית

אם יכול למנוע עצמו שלא יצטרך להיכנס למצב של פיקוח נפש, כתב במשנה ברורה בסימן תנ"ד (ס"ק יג): "כשאנשי חיילות עוברים בפסח וכופין לישראל לבשל להם מיני גרויפין אם יכול להציל עצמו בממון מחוייב ליתן כפי יכלתו", משמע מדבריו שצריך ליתן כפי יכלתו, אך אינו מחויב למסור כל ממונו שגם אם יהיה מצב סכנה לא יעבור על איסור לאו. ואפשר דבזמנינו מי שדרכו בחיי יום יום לרכוש מוצרים בכרטיסי אשראי ותשלומים, חייב לשלם גם סכום יותר גבוה מהרגיל, וצ"ע (עי' בתורת היולדת פמ"ב הע' א)

הלכות פיקוח נפש – הלכה למעשה

חולי שיש בו סכנה אך הטיפול בו אינו דחוף

חולי שיש בו סכנת נפשות אך אפשר להמתין ולטפל בו יותר מאוחר, ואין בהמתנה זו פיקוח נפש:

באופן שאפשר להמתין עד מוצאי שבת – צריך להמתין ואסור לחלל שבת באופן זה (שו"ע שכ"ח ס"ד). אמנם, אם אומרים הרופאים שאפשר להמתין כמה שעות ואין בזה פיקוח נפש, אך אחרי שעות אלו עדיין שבת וא"א להמתין למוצאי שבת כי אז יהיה חשש פיקוח נפש – באופן זה א"צ להמתין כלל ויכול לעשות מיד כל צרכי החולה (כ"מ במשנ"ב סקט"ז וכ"כ במנח"ש ח"א ס"ז).

חום בשבת

איתא בשו"ע (שכ"ח ס"ז): "מחללין שבת … ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר או עם סימור", וכתב המשנ"ב דהוא הנקרא 'טיפוס', והוסיף שם שזה רק אם יש לו צמרמורת, אבל בחולי רגיל שבא קודם הקרירות ואח"כ החמימות אין זה בכלל חולה שיש בו סכנה ומותר רק ע"י גוי, וכעין זה כתב בשועה"ר דבחום המצוי אין בו סכנה, אא"כ יש סימנים לקדחת.

משמע מכל זה שאין בחום בעצמו משום סכנה, ורק אם יש חום עם מחלה אז יש בו סכנה. וכן פסק הגרשז"א (שמירת שבת כהלכתה פל"ב סי"א) שאין מחללין שבת על חום אא"כ הוא גבוה מאוד עם הרגשה רעה. וגם אז, אם הרופא בדק ומצא שאין כל מחלה, אסור לחלל שבת.

אמנם בערוך השולחן (סכ"ו) התיר לחלל שבת על חולה שיש לו חום, וכתב וז"ל: "ודע כי החולה המוטל במטה בחמימות הוי חולה שיש בו סכנה, שידוע שעד הזיעה עומד בסכנה וגם אח"כ עד שיקום ממיטתו הוי חולה, ואם כפי הראות עדיין לא נשלמה זיעתו הוי כיש בו סכנה". וכשיטתו פסק באג"מ (או"ח ח"א קכ"ט) דחולה שידועה מחלתו מחללים אף על חום מועט, ואם אין לו כלל מחלה צריך לחלל אפילו על חום של 38.8 מעלות, ובאופן שהחולה חושש מהחום מותר לחלל שבת אפילו מ-38.3 מעלות, ובתינוק אף פחות מזה – 37.7 – צריך לחלל שבת, ואסור להחמיר בזה.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג סל"ו) כתב שמארבעים מעלות חום צריך לחלל שבת דהוי ספק סכנה, ובד"כ יש לו סיבה מאיברים פנימיים.

מדידת חום בשבת

מדידת חום מותרת בשבת, כמבואר בשו"ע (ש"ו ס"ז) דלצורך חולה מותר מדידה דהוי מדידה של מצוה [ועיי"ש במשנ"ב סקל"ה ול"ו דרפואה היא מצוה, ואין מדידה שבות אלא עובדין דחול, ושרי גם ע"י ישראל]. אמנם שרי רק במדידה על ידי כספית וכדו' שמתרחב לפי החום, ואסור במדחום דיגיטלי שכותב מספרים וכדו' (שש"כ פ"מ ס"ב). וכן אם מניחים על המצח מדחום ונראים בו אותיות אם יש לחולה חום, אסור להשתמש בו (מנח"י ח"ז סכ"ו).

(מן הראוי לשאול רב מורה הוראה על כל שאלה בפועל)