משהייתה אפלת החורבן ממשמשת ובאה, כמאתים שנה לפני חורבן בית שני, אירע נס חנוכה.

דווקא אז, בטרם ה"צלילה" הנוראה אל עומק החושך שעדיין אנו מתבוססים בו, תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להדליק, בכל שנה ושנה בעת הזו, את נרות חנוכה.

ברחוק העצום מהוד המקדש, מתפארת המלוכה, מחסד ה' בהתגלותו ברגלים, בחסרון עמוק של קדושה, הותירו לנו, עד בוא אור הגואל, רושם קטן מן האור הגדול הזה. שמונה נרות שיאירו את חשכת הגלות, יזכירו את תפארת העבר ויוסיפו אומץ ותקוה לגדולת העתיד.

כחולה חבול ומעונה, המוטל על ערש דווי, אנו מוטלים זה מאות ואלפי שנים, מצפים לישועה. והקדוש ברוך הוא, ברוב רחמיו, ולפנים משורת הדין, "יורד" בחנוכה עד אלינו, אלינו ממש, עד ולמרות כל נמיכותנו ושפלותנו, ומקיים בנו מצוות "בקור חולים". וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח-חיים השכמת הבוקר ד' סעיף ב'):

"וזה בחינת מצוות בקור חולים, כי צריכין לבקר את החולה ולהסביר לו פנים, דהיינו מה שבני אדם נכנסין אצלו ומפקחין על עסקיו ועושין לו כל צרכיו. כמו שכתוב בשולחן ערוך (יורה דעה של"ה סימן ס"ח) שזהו בחינת הארת פנים, כי אין מסתירין פניהם ממנו ואינם נטמנים בבתיהם, רק באים אליו ועושין לו כל צרכיו, ומדברין על ליבו…

וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם בחינת מצוות בקור חולים, כי הם ימים קדושים וטובים מאד (ושפע רוחני עצום נשפע אז בעולם) ואף על פי כן הם בימי החול, ואינם אסורים במלאכה (דהיינו שלא כמו בשבת ובחג שהאדם צריך לפרוש ממלאכה ומעסקי חול על מנת "להתרומם" ו"לגעת" בקדושתם. כאן, בחנוכה ובפורים, למרות קדושתם, "יורד" האור למטה, גם בלא שנפרוש ממלאכה, וכמעט ללא הכנה מצידנו יש בידינו לקבלו).

…והוא כמו למשל כשהאדם בריא, בודאי אין המלך בא אל האדם להראות לו פניו, רק כל מי שרוצה לקבל פני המלך ולהתעדן מאור פניו, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו יפה יפה ולקשט עצמו כראוי ולשקוד על דלתי המלך ולבקש מאת רואי פני המלך שיקבלו רשות (עבורו) שיכנוס, ולעשות כל התחבולות השייכים לזה, עד שיזכה לבוא לפני המלך כפי מדרגתו, אם לכנוס לחצר המלך או לבית או להיכל, כדי שיאיר בו המלך פניו המאירות.

אבל כשאחד מאנשי המלך חולה ומוטל על ערש דוי, רחמנא ליצלן, אזי כשנתעוררין רחמי המלך להחיותו מאור-פניו, אזי מוכרח המלך לילך אצלו לביתו להאיר בו פניו ולהחיותו, וזה בחינת "שכינה למעלה מראשותיו של החולה" (מסכת שבת י"ב).

וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם מועדים קדושים, שניתנו לנו להחיותנו כיום הזה, בימי הגלות המר, שכנסת ישראל נקראת חולה… ומעוצם חליינו הכבד אין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניו בשלוש פעמי רגלינו, לכנוס לביתו הקדוש, שהוא הבית המקדש, לקבל אור הפנים, כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך…" (כמובא בתפילת מוסף), על כן חמל עלינו בעל הרחמים ברחמיו העצומים והוסיף לנו שני הימים הקדושים האלו, שהם חנוכה ופורים, שתיקנו לנו הצדיקים הגדולים, שהם אנשי הכנסת הגדולה, כדי להמשיך לנו אור הפנים (דהיינו התגלות אלוקותו יתברך) לתוך בתינו בתוקף גלותנו, שיזכה כל אחד בביתו בחנוכה להדליק נר חנוכה, שהוא בחינת אור הפנים"…

גם המקום בו נצטוינו להדליק את נרות החנוכה, מרמז לנו על עוצמת האור המתגלה בהם: "מניחו (את הנר) למעלה משלושה טפחים (מעל הארץ, כשלושים ס"מ) ומצווה להניחו למטה מעשרה טפחים" (כמטר) מורה ההלכה (קצור שולחן ערוך קל"ט סעיף ח').

נרות שבת וחג אנו מניחים במקום גבוה, שאורם יתפשט מלמעלה ויאיר את הכל. אך את נרות חנוכה שאמרו חז"ל (מסכת סוכה דף ה') "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה", דהיינו שבמקום כה קרוב לארץ אין התגלות אלוקות. היום, בחנוכה, מתגלה האור אפילו שם! "להורות – שדייקא למטה מעשרה טפחים, מקום אחיזת הסטרא-אחרא, גם שם יכולין למצוא הפתח להתקרב אל הקדושה… ויכולין להתקרב להשם יתברך בכל מקום, אפילו למטה מעשרה טפחים, שאין שם השראת השכינה…" (ליקוטי הלכות חנוכה ו' סעיף א').

…אפילו אור קטן, בחושך הגדול של הגלות, אפילו כמעט בלי הכנה לקבלו, ואפילו במקום הטומאה ממש, יכול להתרחש לו נס, ואורו יתפשט וילך, עד שמונה ימים, עד שיקיף את כל הזמן, ולמעלה מן הזמן.

אלא מאי? לפחות את האור הקטן הזה – מוכרחים להדליק. משהו, אפילו מעט, חייבים לעשות.

למרות העלטה הכבדה ואולי דווקא בגללה אין דורשים מאיתנו, בדור שערב הגאולה, עבודות קשות ומפרכות.

עלינו רק להדליק נר בחושך, לעשות השתדלות קטנה וכנה, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כבר ירד עלינו, ובדרך נס יעצים את נקודת האור הקטנה שלנו לנהרה גדולה ואדירה.

"פתחו לי פתח כחודה של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות" (מדרש שיר השירים רבה ה' ג') קורא אלינו מי שאמר והיה העולם.

כל רצון טוב, כל נכונות אמיתית להתעלות רוחנית – הינם נרות מאירים באפלה.

אבל בשביל להדליק אותם – אנחנו צריכים להאמין ש"קצת זה גם טוב".