באורים כבדו ה'

כ״ג בניסן תשע״ט

תורת ה' בודאי אמת היא. אולם, על האדם לעמול קשות על מנת שהתורה שלו תהיה בבחינת תורת ה'. סוף סוף קיומינו הוא בעולם השקר, והשקר נאחז גם בנו. איך אם כן נוכל להתעלות ולהתגבר על הטבע של שקר ועל הנגיעה העצמית ונתאמץ – ונגיע – לתורת אמת?

בתנא דבי אליהו (פרק יג – טו) מובא תיאור מידותיו של אהרן הכהן: אהרן שעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל לישראל, ובין אדם לחבירו.

אנו מצווים בתורה ללכת בדרכי השם וכפי שהקב"ה מיטיב לבריות כמן כן מוטל עלינו להיטיב לזולת. אל לו לאדם להתעקש שזכותו לילך עם חבירו במדת הדין, שכן אם במדת הדין אנו נאחזים איזה דין מחייב את קיומינו בעולם? ומכיון שכל מצבינו בנוי על חסד איך נעיז ללכת עם הזולת בדין?

את העקרון הזה מורים לנו חז"ל באופנים שונים. במדרש תנחומא (פ' וירא) כתוב: המוליאר הזה(קומקום שבצד אחד מים קרים ובצדו השני רותחים) אם מבקש אדם להוציא ממנו חמים מוציא, צונן מוציא. כשבקש הקב"ה הוציא מן לישראל מן השמים, וכשבקש – המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים".

הכל תלוי בדרך שהאדם הולך. אם ראוי לחסד, אזי משפיעים עליו חסד מן השמים. ואם לאו, כי אז הוא מושך על עצמו הנהגת הדין.

עוד אמרו בספרי: הספר והסייף ירדו כרוכים לעולם. אם האדם מאמץ לעצמו את התורה ועוסק בה, אז ניצול הוא מן החרב ומן הדין.

כתב רבינו (לקוטי מוהר"ן ב,עא) כי יש מוחין של ארץ ישראל (ז.א. מצד הקדושה), כי עיקר המוח והחכמה היא בארץ ישראל. וכל אחד כפי חלקו שיש לו בארץ ישראל כן הוא מקבל ויונק מהמוחין של ארץ ישראל… מה שמשפיעים מן השמים דעת לאדם שיכול לעסוק בתורה ולעבוד את בוראו, אין זה אלא חסד ה' ואדם זוכה לחסד זה אך ורק לפי מעשיו וזה הכוונה שמקבל חכמה כפי החלק שיש לו בארץ ישראל.

מבואר שם שכפי מה שאדם פוגם בכבוד שמים, באותה מדה אין בידו לקבל דעת דקדושה אלא דעת דסטרא אחרא. ועיקר התגלות כבוד ה' – מבאר רבינו – אינה אלא על ידי האדם. נמצא שמי שפוגע בכבוד חבירו – פוגע חלילה בכבוד שמים, ומונע מעצמו אור הדעת דקדושה, ונהפך למרכבה לסטרא אחרא.

על פי זה, מה נעימים הם דברי התנא דבי אליהו (תדבא"ר כח – טו): אמר להם הקב"ה לישראל, בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה וכו'. כמה מדוייק מה שנאמר ותהיו יראים זה מזה! שהרי הפוגע בכבוד חבירו חוסם לעצמו את אור הקדושה…

אולם אין די בכך שנמנע מלפגוע האחד בחבירו. מוטל על כל יהודי לקום ולעשות בפועל מעשי חסד לטובת הזולת. ואם תאמר, זאת מנין לנו? מקרא מפורש הוא, שדווקא בנקודה זו העיד הקב"ה על אברהם אבינו: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח-יט). הרי לפנינו שהנהגה המבוססת על משפט גרידא בלי צדקה אינה נקראת דרך ה'.

אולם, יש להבין מה לא טוב באמת במשפט לבד. הרי כתוב: מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וכו'. הרי דווקא בענין המשפט אנו שונים מן הגויים וזאת מעלתינו ותפארתינו, ומה יכול לעלות על לימוד משפטי התורה וביסוס דרכו בחיים על פיהם? תשובה לחידה זו מספק לנו הנביא מלאכי (א–ו) כשמתאר את אהרן הכהן: "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".

הנביא מדגיש שתורתו של אהרן היתה תורת אמת. ומהדגשה זו משמע, כי תתכן מציאות של תורה שאינה אמיתית, והתמיהה זועקת: איך יתכן שתורת ה' לא תהיה אמת?

סוד הדבר הוא, שתורת ה' בודאי אמת היא. אולם, על האדם לעמול קשות על מנת שהתורהשלו תהיה בבחינת תורת ה'. סוף סוף קיומינו הוא בעולם השקר, והשקר נאחז גם בנו. איך אם כן נוכל להתעלות ולהתגבר על הטבע של שקר ועל הנגיעה העצמית ונתאמץ – ונגיע – לתורת אמת? (שהרי אם לא נעשה כן, במקום לחיות על פי האמת שבתורה אנו עלולים להתאים את התורה לאינטרסים שלנו, וכבר היו דברים מעולם).

ידוע שעולם הזה נקרא עלמא דפירודא (עולם הפירוד), וזה סוד השקר שלו, שאינו מכיר בשום דבר. כמו כן נמצא בנו השורש הרע הזה ששום דבר אינו תופס מקום אצלינו חוץ מרצונותינו והנאותינו – וכמובן שבמצב כזה אין שום אפשרות להגיע לאמיתת התורה. בזה שהאדם מתגבר על האדישות והאנוכיות שלו – בזה שמתאמץ לטובת הזולת, באופן כזה מתנתק מהקללה של הנגיעה העצמית. רק על ידי צדקה יכול להגיע למשפט, רק על ידי "בשלום ובמישור הלך אתי" יכול להשיג "תורת אמת היתה בפיהו". ובזה האדם מתקן את עצמו ומתעלה, וגם מתקן את כל הבריאה, שבמקום עולם של פירוד שאינו מכיר את בוראו הוא מגביר את החסד ומקשרו למדתו של הקב"ה שבה ברא את העולם, כמו שכתוב "עולם חסד יבנה".

התפשטות אור הקדושה

כתב הזוהר הקדוש (פ' בחוקותי קיג:): 'מי הוא העושה שם הקדוש בכל יום? – זה הוא הנותן צדקה לעניים. בוא וראה שהעני נקשר במדת הדין וזה המקום שנקרא צדק. ומי שנותן צדקה לעני הוא עושה למעלה שיהיה השם הקדוש בשלמות כראוי. לפי שהצדקה היא עץ החיים, וצדקה משפיע לצדק ואז נתחבר זה בזאת והשם הקדוש נמצא בשלימות, ומי שעושה התעוררות הזאת למטה ודאי כאילו עשה שיהיה השם הקדוש בשלימות, כדמיון שהוא עושה למטה כך נתעורר למעלה' עד כאן תרגום לשון הזוהר.

אות ה"א האחרונה שבשם הוי"ה, ידוע שהוא כנגד עולם הזה. כשה"א זה עומד לעצמו אזי שורים הדינים בעולם, וזה כוונת חכמינו ז"ל שהחרב ירדה לעולם. אולם ניתנה לנו האפשרות להמתיק דינים אלה ולהפכם לרחמים, על ידי כך שאנו עושים צדקה וחסד עם הזולת. העני שרוי בדינים, ואנו, בכוח הצדקה שאנו נותנים לו, לא רק שאנו ממתיקים את הדין מעליו אלא אף ממתיקים את הדינים של העולם כולו בזה שמחברים את הה"א לשאר אותיות השם ובזה מושכים חסד לכל יושבי תבל.

אבל אליה וקוץ בה. אם אינו נותן צדקה לעני המזדמן לו, לא זו בלבד שלא המתיק את הדין אלא אדרבא הגביר את הדין על עצמו, וזה שאמר שלמה המלך עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' (משלי כב, ב) ופירשו בגמרא (תמורה טז.) בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר פרנסני, אם מפרנסו מוטב, ואם לאו מי שעשאו עשיר עושהו עני, ומי שעשאו עני עושהו עשיר.

אמרו בגמרא (סוטה מו:) המלווה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק כל אותו הדרך… בזה שמזדהה עם חבירו ונושא עימו בעול, לחסד יחשב, ובזה מסיר ממנו את הדינים שהיו עלולים לפגוע בו בדרך – שכן על יד חסד מושכים רחמים מלמעלה.

ומעשה היה אצל האדמו"ר ה'בית אהרן' מקרלין, שפעם אחת שלח שני אברכים לרחוב העיר לשמוע מה משוחחים הבריות. ראו שני שכורים הולכים ואחד אומר לחבירו: "הבא נלך ביחד כדי שלא ניפול". כאשר חזרו ואמרו מה ששמעו, שמח הבית אהרן שמחה גדולה ולמד מזה מוסר השכל לעבודת ה': כמה חשוב להיות נכללים זה בזה ולא לעבוד את ה' כאדם בודד…

ובזה יש לבאר את הפסוק: על כן באורים כבדו את ה', באיי הים שם ה' אלקי ישראל (ישעיה כד). ידוע שנפש האדם נקראת נר כמו שכתוב נר ה' נשמת אדם. אולם מחמת שברון לב עלול נר זה לדעוך. על כן מי שמעלה את האור בנפש חבירו ומשחרר אותו ממה שמעיק עליו, בזה הוא נותן כבוד להקב"ה ומרבה קדושה בעולם. ובזה יודו ויברכו (כמו שפירש התרגום שם) את שם ה' אלקי ישראל גם באיי הים. פירוש, יהודי שנופל לירידה מחמת הגלים שעוברים על ראשו, אינו נסחף לגמרי, משום שדבר חשוב לעולם אינו מתבטל. על כן בירידתו הוא נמשל לאיי הים, שאמנם חשופים הם לרוחות ולגשמים, אבל ככלות הכל נשארים עומדים על עמדם ואינם נעלמים אל גלי הים לצמיתות. אדם זה שבא והאיר בו התקוה עד שמודה ומשבח לה', גרם לקדושה שתתפשט בעולם ועשה נחת רוח ליוצרו.

על כן היה שגור בלשונו של הבעל שם טוב הקדוש: מה שאדם עושה לאחרים לא לאחרים הוא עושה, כי אם לעצמו!

על הנסים

עוד מובא בתנא דבי אליהו (תדבא"ר יג- ג) שאהרן הכהן היה קושר חבל של ברזל במתניו ומסובב על כל פתחי ישראל ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים.

בגלל מסירות הנפש שלו לטובת הכלל חנן ה' אותו במתנה יותר מכל נשיאי השבטים. וזו לשון הרמב"ן (תחילת פ' בהעלותך) בשם המדרש: אמר לו הקב"ה: משה לך אמור לאהרן אל תתיירא (על מה שלא הקריב קרבן לחנוכת המשכן). הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות: לעולם אל מול פני המנורה יאירו, ע"כ. ומוסיף הרמב"ן: הנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות. אבל לא רמזו אלא לנרות של חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו.

ויש להבין במה באמת עדיף נר חנוכה מהקרבנות של הנשיאים שהקריבו במשכן, וכן מהדלקת המנורה במשכן של אהרן בעצמו, שדווקא בנרות חנוכה בא על סיפוקו ולא בדבר אחר. אדרבה, היינו אומרים שמה שנעשה במשכן עדיף מהנעשה בבית סתם, שהרי מקודש הרבה יותר.

אמנם חידוש אחד ישנו בנר חנוכה שבזה הוא שונה מכל דבר שבקדושה: אמרו בגמרא (סוכה ה)מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. למטה מעשרה טפחים היא רשות הרבים ושם אין הקדושה שורה. ואילו נר חנוכה מדליקים ליד פתח הפתוח לרשות הרבים, לכתחילה דוקא למטה מעשרה טפחים.

טעם הדבר הוא שרק הקדושה המתגלה בזה העולם אינה יורדת למטה מעשרה, אולם נר חנוכה ממקום אחר יהלך וקדושתו נמשכת מקדושה עליונה אשר בכוחה להאיר אפילו במקום הרחוק מן הקדושה.

קדושה עליונה כזאת אפשר למשוך לעולם הזה אך ורק באופן אחד – על ידי מסירת נפש. אהרן הכהן מסר נפשו לקרב את ישראל לאביהם שבשמים ובזה זכה לבנים (החשמונאים) שחרפו נפשם להגביר אור הקדושה בעולם. מכוח מסירת נפש זו זכו לנס של חנוכה אשר בו נתבטל הטבע ודלק פך קטן של שמן שמונת ימים.

תכלית הבריאה היא להביא לכך שיאיר האור הגנוז שנברא בששת ימי בראשית ונגנז לצדיקים לעתיד לבוא. אור זה אינו שייך לעולם הזה אלא נמשך מהספירות העליונות ומזה האור נבע נס פך השמן. על ידי עבודת ה' מתוך מסירת נפש כמו זו של אהרן הכהן ובניו החשמונאים בכוחינו להמשיך אור הזה הנרמז בנרות חנוכה.

כמו כן ענין רבינו הקדוש הוא להחדיר מסירת נפש בעבודת ה'. רק זה שיש בו עזות דקדושה ומוכן לעמוד נגד דעות של אלה השקועים בעולם הזה – הוא אשר יכול להתקרב למלאכה. רבינו בעצמו היה כל כולו מסירת נפש במאמציו להעלות את האור מעומק הנפש עד שתהא שלהבת עולה מאליה. הוא לימד את החשיבות של שמחה והתחזקות במצבים קשים, ואיך להגביר את האמונה. ממנו מקבלים את ההכוונה איך למשוך לכאן, לעולם הזה, מהאור הגנוז.

על ענין זה אפשר לפרש את הפסוק אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים" (שיר השירים ו–יא). "גנת אגוז" מורה על ישראל בגלות כמו שפירש רש"י. "הפרחה הגפן", מדבר על אנשי המעלה הקובעים ברכה לעצמם כפרי הגפן. "הנצו הרימונים" אלה פשוטי העם המלאים מצוות כרימון. "אִבֵּי הנחל" הם הגידולים של ה"נחל נובע מקור חכמה". כל אלה הקטנים עם הגדולים, אשר עשו מאמץ להתקרב לדרך של הצדיק אשרמתפרסם על ידם, והם מהווים דוגמא לאחרים הרואים איך שהם פורחים וגדלים – על ידם מתגלה אור העליון בעולם אשר הוא האור של ימות המשיח, ועל ידי זה קרבה הגאולה לה נזכה במהרה בימינו.

 

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support