א-ל-ו-ל…

כ״ז בתמוז תשע״ט

בחודש הרחמים והסליחות, עלינו להשתדל שכל התעוררות לבושה תנבע אך ורק מכח הכרת המעלה האמיתית שבנו. כל כפית של התעוררות – איך נפלנו ונסתאבנו – חייבת לבוא מתוך קערה של התחזקות

אלול, ימי הרחמים והסליחות, ימים בהם אנו משתדלים לעורר רחמים ולבקש סליחה; וזה לעומת זה, בשמים מתעוררים בימים אלו רחמים נפלאים וחנינה מיוחדת, וכפי שקדמונים נתנו את הסימן לשמו של חודש מופלא זה: א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י, כלומר, התקרבות – הדדית בין ישראל לאביהם שבשמיים. מכאן גם שורשה של תשובה, זוהי מתנה נשגבה שאין באפשרות בן אנוש להשיגה, שהרי איך ניתן להשיב את הגלגל אחורנית, והלא את הנעשה אין להשיב? אלא שהאהבה ההדדית פועלת גם למעלה מדרך הטבע ולמעלה ממושגי זמן ומקום, וגורמת לכך שיוכלו לתקן גם עבר שלכאורה כבר חלף ואינו קיים עוד.

חלק עיקרי ויסודי במצות התשובה היא הבושה של האדם על אשר שפגם וקלקל בעבר. הבושה צריכה להיות עמוקה כל כך עד שלא יוכל לפתוח את הפה מרוב בושה; הוא צריך להתבונן איך התדרדר במעשיו כבהמה – ומתוך הבנה זו גם ידמה עצמו לבהמה שאין לה פה לדבר…

בושה זו כמוה כקרבן המקרב ומרומם את האדם (עפ"י ליקוטי הלכות, ספירת העומר א), והיא גם מטהרת ומזככת מעכירות הנפש וגורמת לכך ש"השם יתברך מרחם עליו וזוכה לעלות בתכלית העליה" (שם, ר"ה ד-ב).

האוזן החומרית שומעת בבושה צלילי תוכחה וריחוק. זה נשמע אם כן קצת זר ומנוכר: הן מקרובים וידידים לא מתביישים, איך אם כן משולבת הבושה עם אותה ידידות נפלאה שמתעוררת בחודש זה?!

אלא שכאשר נעמיק נראה שדווקא הידידות העמוקה היא שמעוררת את הבושה הזאת.

תארו לעצמכם, אדם ניגש לדיר בהמות וצועק מול אחת ה'דיירות' שם: 'בהמה שכמותך'! האם יש סיכוי כלשהו שמישהו שם יפגע ויתבייש?… ומדוע באמת אין הבהמה נפגעת – כיון ששמה נאה לה והיא נאה לשמה, זוהי מציאותה האמיתית. לעומת זאת, כאשר נתאר אדם שמכיר בערכו כאדם שעושה מעשה בהמה, הוא ייבוש ויכלם. ומדוע? כיון שהמציאות האמיתית שלו סותרת ומנוגדת את התואר המביש הזה.

לפיכך נחוץ וחיוני שהאדם יזכור את מעלתו כשבאים להוכיחו. אחרת הוא אכן יראה את עצמו ראוי לאותה איצטלה בהמית… הורים מוכיחים לפעמים ילד שעשה מעשים רעים "תתבייש לך"! אף שלכאורה אין פירוש לגערה שכזו, כי אם הוא באמת מתבייש הוא לא היה עושה זאת ואם הוא לא מתבייש מה יועיל הציווי הזה להתבייש?

אלא שבעומקה של גערה זו מונחת שורשה של קירבה, כמוה כקריאה מעומק הלב: "המעשים הללו לא מתאימים לך, מהותך סותרת את ההנהגה שהינך מתנהג עם עצמך", והאוזן הפנימית שומעת ומתעוררת להכיר את מהותו האמיתית ומכח זה יתבייש על העבר.

זה הלימוד אותו אנו לומדים בחודש אלול. ה'אני לדודי ודודי לי' מלמד אותנו את מציאותנו האמיתית, לאן אנו שייכים באמת; היא מגלה לנו את ה'אדם' שמונח בעומק פנימיותנו – ודווקא משום כך אנו מתביישים בבושה עמוקה על ההתנהגות הבהמית שכל כך רחוקה ממה שאנו אמורים להיות באמת.

"ועיקר התשובה" – אומר רבינו הקדוש – "כשישמע בזיונו ידום וישתוק" (ליקוטי מוהר"ן ח"א, ו), זוהי הבושה וההכרה העמוקה בשפלות הבהמית שבריחוקנו. אבל תנאי מותנה שם: "וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך שיהיה בקי בין בעליה ובין בירידה, שבין שיזכה לאיזו עליה ומדרגה גדולה, אל יעמוד שם ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר. וכן להיפך, שאפילו אם יפול חס ושלום אפילו בשאול תחתיות אל יתייאש לעולם ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך".

רק כש'בקיאים' בידיעה זו ניתן להלך בדרכי הבושה והתשובה. אדם שמאמין שאין גבול ליכולת התקרבותו לבוראו ושאין שום ריחוק שיפריד בינו לבין קונו – מה שמעיד על מעלה אינסופית של ה'אדם' שבו – הוא זה שיכול להתבייש נכונה, בושה שתעורר בקרבו רצון להתרחק מן ההתנהגות הבהמית ותשוקה לחזור למעלתו האמיתית.

האדם, נזר הבריאה, נושא עליו את התואר הנעלה ביותר. 'אדם' מלשון 'אדמה לעליון', יש בו ערכיות נשגבת ועצומה – על ידי מעשיו הטובים יכול הוא להידמות לא-ל עליון כביכול, כך שיהיה ביניהם קירבה וידידות נצחית שמרוממת אותו בתכלית המדרגה. דווקא משום כך מביישת כל כך כל התנהגות בהמית.

בחודש הרחמים והסליחות, עלינו להשתדל שכל התעוררות לבושה תנבע אך ורק מכח הכרת המעלה האמיתית שבנו. כל כפית של התעוררות – איך נפלנו ונסתאבנו – חייבת לבוא מתוך קערה של התחזקות. מתוך הכרת מעלתנו ותקוות תיקון נפשנו שגם היא נובעת מאותה ידידות ואהבת חסד נצחית שהי אוהב אותנו.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support