אתה עוד תזכה!

ה׳ באב תשע״ט

כולנו צועדים בדרך ארוכה מאוד שאת סופה קשה לחזות. הסכנה הגדולה ביותר היא שבעיצומו של מסע נתייאש וזהו. לכן, כל כך חשובה לנו ההבטחה 'אתה עוד תזכה' ואם נזכור זאת, ולא נתייאש, הרי שללא ספק נזכה.

מעשה בנער בן טובים, עלם טיפוחים, שבעטיין של אי אלו מאורעות, נקלע למצוקה נפשית. ביעותים ובהלות פקדוהו, תעתעו ברוחו והסעירו את נפשו עד כי נטרפה עליו דעתו. הוא סיגל לעצמו אורחות זרים, מוזרים ופזורים, הפך לאיש אחר, מוזר בעיני הבריות וזר בעיני עצמו. טובי הרופאים הוזעקו, גדולי המומחים ניסו כוחם והכל פכרו ידיהם ביאוש. ואז הופיע שם חכם אחד, השקיף קמעא על הנער, עקב אחר אורחותיו והצהיר 'אני אסדר אותו' הבטיח, ובתום תקופה קצרה אף הוכיח.

סודו של החכם פשוט היה בתכלית. עוד במבט ראשון הבחין שהמחלה עברה לה זה מכבר, אך רישומיה הם שהמשיכו לחבול בנפשו הפצועה של הנער. מן השגעון גופו נחלץ, אך אל עצמו טרם חזר, שכן הוא הסתגל למוזריותו וקבע בה את משכנו. החכם, בדרכו המיוחדת, צעד איתו אט אט, טפטף אל נפשו הרופפת טיפות טיפות של צלילות הדעת, כבוד וערך עצמי מחודש. הוא בסך הכל הראה לו שוב את הדרך אל עצמו.

* * *

היכן עובר הגבול בין טוב לרע? תלוי את מי שואלים.

אם בני אדם נדרשים לענות על שאלה מעין זו, הרי שכשם שפרצופיהם שונים ודעותיהם שונות, גם לטוב ולרע בעולמם הגדרות שונות ומגוונות. באופן שכזה קשה מאוד שיִמָצְאו כאן בעולם בני אדם בעלי צורה אנושית, המתהלכים בצלם, וכך בדיוק עלול להיראות הנברא שאינו מחובר באמת לתורה. הגבול בין טוב למאוס מיטשטש עם הזמן ומתמוסס בצל פיתויי היצר. האדם מורה היתר לעצמו, מעלים עין ושוכח אט אט את תפקידו ואת מקומו בעולם. הנברא הנעלה מכל, עלול לצלול אל תהום המיאוס רק משום שלא הכיר את הגבולות הנכונים. ואת הגבולות הללו, יכולה רק הדעת לשרטט.

עם ישראל מתייחד מכל אומות העולם בתורה הקדושה, נשמת אפו. היא שמותחת גבולות ברורים, מגדירה במילים בהירות טוב מול הרע, מנתבת את דרכו של ההולך לאורה בנתיבות היושר והצדק, על פעמי צלילות הדעת וכשרון המעשים. מי שתורה במעיו (באמת, ולא רק כהגדרה מגזרית) מתהלך בעולם כפיקח, כאיש שפוי וכ'בר דעת'.

לצאת ממיצרי הנפש

למעשה זו ממש יציאת מצרים פרטית. בעולם הזה העמוס פיתויי יצר, כל אדם כלוא בצינוק תאוותיו, אזוק בהבליו. רק התורה הקדושה יכולה לחלץ אדם מכלא נפשו, להנחיל בקודקודו מח אמיתי ושכל ישר ובהיר. אך כמו ביציאת מצרים הכללית, גם גאולת מצרים הפרטית אינה נשלמת ביום אחד. הדרך ממצרים עד קדושת ארץ ישראל ארוכה ומפרכת, ודרכו של אדם אל שלמות תיקונו ואל טוהר נשמתו ארוכה אף היא, ועוברת עליות ומורדות.

אל ישועת הנפש בוא נבוא, אם רק נתמיד בדרך. הסכנה האמיתית היא, שלא נשגה חלילה בעיצומה של דרך, במלכודת היאוש. מידות פגומות וטבעים פסולים יש בהם משהו משכנע. נדמה כאילו קל יותר להסיט קיר אבנים ממקומו מלבצע שיפור של ממש במידות הנפש. והאדם, לא פעם בעיצומה של עבודת הנפש, אומר לעצמו ביותר מקורטוב של ייאוש, 'נו מילא, שאני אשתנה… קשה להאמין!'. וכך רובצות להן במרתפי הנפש מדות מעוותות, מעשים שאינם הגונים, ועוד כהנה וכהנה. האדם מייחל להתפטר מקופת השרצים הזו, לתקן, לרפא, לטהר, אך היאוש חזק ממנו.

וזו עצם הטעות.

כל מידה וכל טבע ניתן לשנות לטובה, לתקן ואף לרפא לגמרי. זה רק עניין של זמן ושל עבודה. הידיעה החיונית ביותר עבורינו היא ידיעת מהותינו. כלומר, ההבנה והידיעה האמיתית שמעצם מהותי כיהודי, אין לי כל קשר לרע וכל נגיעה בפסול. ולמרות מצבי ברגע זה, היכן שאני, הרי שככלות הכל המצב הזה ישתנה לטובה, ובבוא היום, כאשר אזכה, אבוא ואשוב אל מקומי המקורי.

התרופה לכל תחלואי הנשמה היא, אם כן, היציאה מבור היאוש. אילו היו כל בני האדם משוכנעים באמת ובתמים שעוד יזכו לכל אשר איוו, כי אז לא היתה נותרת בבור גלות הנפש ולו נפש יהודית אחת. כולם היו כבר מזמן בחוץ.

לצאת בכבוד

מביצת היאוש רק דרך אחת יכולה לחלץ אתנו, 'כבוד דקדושה'. הכבוד, כך מגלה רבי נחמן, הוא לבוש הנפש. כשנפש יהודייה זוכה לטעום טעמו של כבוד דקדושה, מתעוררת בקרבה תקווה חדשה ואמיתית, וזה מה שקיבלנו בפסח. הניסים והנפלאות רק הראו לנו מה מוכן אבינו הרחמן לעשות עבורינו. גילויי החיבה הללו מחזירים לנפשות ישראל את הנכס היקר והחיוני מכל, את כבודם האבוד, כבוד דקדושה, כבוד שלא יניח להם לשוב ולדשדש בסחי ומיאוס. את ההבנה הזו אנו קונים לאורך מעגל השנה. כל חג וכל מועד, כל נס וכל פלא, מלמדים אותנו לימוד עמוק יותר ובהיר יותר על מקומינו האמיתי, בנים אהובים להשם.

ברגע שההכרה המאירה הזו מכה בלב, אין בתוכו עוד מקום ליאוש. אז, מסוגל אדם להעפיל להבנה החשובה באמת. הוא מבין סוף כל סוף, שללא כל קשר למקומו עכשיו, וללא כל התחשבות במה שניתן להעלות על הדעת, הוא יגיע ללא כל ספק אל שלמות נפשו ואל טהרתה. וההבנה הזו הולכת ומתחדדת, הולכת ומתבהרת. הנפש מבינה שכבר ברגע זה ממש – בעיצומם של המעברים והניסיונות, האש והגופרית, אני מצוי כבר שם, במקום אליו נשואות עיני ומבקשות להגיע. משום שיהודי שייך רק אל הטוב והקודש, גם כשהדרך לשם רצופה מכשולים.

את ההבטחה הזו, זועקת באוזנינו פרשת השבוע "קדושים תהיו". יותר משציווי יש כאן, הבטחה מפורשת יוצאת מפה. הלא שמעתם 'קדושים תהיו' – ללא צל צילו של ספק. רק אל תחדלו מלכת. וכל כך מדוע? ואיך יתכן? משום ש"כי קדוש אני". קדושתו של יהודי איננה תלויה או נגזרת ממצבו האישי. קדושתו של עם ישראל סמוכה על שולחן גבוה: יהודי קדוש משום שאביו שבשמים קדוש הוא, ומאציל מקדושתו עליו תמיד.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support