'אתה משוחרר' – מכריז באוזנינו חג הפסח, זמן חרותנו – 'אתה יכול להיות קרוב אל הקדוש ברוך הוא 24 שעות ביממה, ואין מי שימנע אותך מזאת. אתה לא בבית סוהר, ואתה לא מוקף בגדרות תיל. אתה רק מוקף באחיזת עיניים'.

למצרים של פעם – מספרים חז"ל – לא היה גבול פיזי של גדרות ומגדלי שמירה. 'בית העבדים' הגדול בעולם, היה פתוח לרווחה… היה שם גבול מסוג אחר: גבול של כישוף!

וכאז כן עתה: גם מצרים של היום, אין לה שום גבול מציאותי. כל האנשים שנמצאים בתוך המיצרים והגבולות של העולם הזה, טרדותיו והבליו – אין לפניהם שום גבול מציאותי, רק כישוף…

"כי הבחירה חופשית אצל כל אדם; וכל אדם, אפילו הגרוע שבגרועים, יש בכוחו לזכות למדרגה הגדולה שבגדולות, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ה) שצריך כל אדם לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי' " (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, אות ל).

כשהיה נדמה לאחד מאנשיו של רבינו שהבחירה שלו איננה חופשית לחלוטין, ופנה אליו בשאלה "כיצד הוא הבחירה?" השיב לו בפשטות: "שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות; אם רוצה – עושה, ואם אינו רוצה – אינו עושה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, קי).

"ורשמתי זאת" – מוסיף מוהרנ"ת – "כי הוא נצרך מאד. כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאד, מחמת שהם מורגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאד, על כן נדמה להם שאין להם בחירה, חס ושלום, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן, כי בוודאי יש לכל אדם בחירה תמיד על כל דבר, וכמו שהוא רוצה עושה. והבן הדברים מאד" (שם).

אפילו כשמדובר בלב בוער כליבו של אברהם אבינו, גם כאן טען מוהרנ"ת שהבחירה חופשית בידינו אם לזכות בה או לא. וכך היה מעשה: "דיבר פעם אחת מתבערת הלב של אברהם אבינו עליו השלום, שהוא היה הראשון שזכה לעבוד את בוראו יומם ולילה במסירות נפש, ולפרסם שמו יתברך ויתעלה בעולם. ובתוך שיחתו הקדושה ענה אחד לפניו בלשון צער וגניחה: 'היאך לוקחין לב כזה?' גער בו מוהרנ"ת ז"ל ואמר אליו: 'גם אתה יש לך לב כזה, אלא שאין אתה מלבב אותו' " (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, אות ל).

* * *

ישאל השואל:

היכן היא אותה 'בחירה חופשית'? וכיצד ניתן ללבב את הלב בתוך כל המיצרים המעיקים של העולם הזה ולבחור בטוב?

הפסח עצמו עונה על כך, ברמז ברור: "פה סח"! יש לך פה, וכשתפתח אותו ותשוחח עם בורא עולם, תצא ממצרים. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – ואם גם אתה מעוניין לצאת משם – "הרחב פיך ואמלאהו", פתח את הפה ודבר אתי.

הדיבור מלווה אותנו בכל מקום, כי "הדיבור הולך עם האדם אפילו למקומות המטונפים, כמו האם ההולכת עם הוולד לכל מקום שהוא הולך, ועל כן נקרא הדיבור 'אם הבנים'. וזהו 'כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד', היינו, שאפילו אם האדם מונח, חס ושלום, במקום שהוא, אפילו בשפל המדרגה מאד, אפילו במקומות המטונפים – אף על פי כן, על ידי הדיבור, יכול להזכיר את עצמו בה' יתברך. דהיינו, שאפילו אם הוא במקום שהוא, אם יתחזק גם שם לדבר על כל פנים דיבורים קדושים של תורה ותפילה והתבודדות – יכול להזכיר את עצמו בה' יתברך, אפילו שם… והיא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת, לבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום" (ליקוטי מוהר"ן, עח).

אין מיצר – רוחני או גשמי – בעולם, שיוכל למנוע ממך להרים עיניים לה' ולדבר אליו. ואת הכח הזה מקבלים בפסח: הפה יוצא מהגלות, והוא מתחיל לשוחח; להתחנן, לספר, לבטא געגועים. וכשהפה הופך להיות "פה" ש"סח", חגגת את יציאת מצרים האישית…

* * *

בפסח מעניק לנו הצדיק הגואל – ששמו "נחמן" בגימטריה "פסח" – את מתנת הדיבור; הוא מלמד אותנו איך להשתוקק תמיד ולבטא את ההשתוקקות בפה. ב"פסח" אנו מקבלים ממנו במתנה את "אם הבנים" – אשר גם היא אותה גימטריה…

וכך הוא מחזיר לנו את כח הבחירה החופשית. "כי הבחירה חופשית, ועיקר ההתקרבות הוא על ידי דרך זה שהמשיך רבנו זכרונו לברכה בעולם, שהוא: לכסוף הרבה כיסופין טובים ורצונות חזקים להשם יתברך בכל יום, ולהתגבר לפרטם בפה, לפרש שיחתו לפניו יתברך – כאשר הזהיר על זה פעמים אין מספר לכל אדם שבעולם. כי הוא דבר השווה לכל נפש. אשרי שיאחז בזה!" (עלים לתרופה, מכתב רנ).

"פה סח"! יש לך פה, וכשתפתח אותו ותשוחח עם בורא עולם, תצא ממצרים. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – ואם גם אתה מעוניין לצאת משם – "הרחב פיך ואמלאהו", פתח את הפה ודבר אתי